אז הנה, סופסוף פרק 9.

מצטערת שהגיע די מאוחר יחסית... /:

לפחות יצא לי ארוך (כמעט 2 ורבע דפים בוורד!) אז אולי זה יספיק בשביל כל הציפייה.

אני מקווה שלפחות את הפרק הבא אני אגמור מהר, כי אני שוב לא אהיה איזה שבוע בבית, כי אני אשן אצל סבתא שלי. ^^"

בכל מקרה- תהנו! (:

כריס נשענה ליד דלת כיתתה של מייבל לאחר הצילצול, וחיכתה שמייבל תצא.

אחרי כל גוש התלמידים שמיהרו לצאת- מייבל יצאה אחרונה לבדה, בשפתיים קפוצות ובפרצוף האטום הרגיל שלה.

"היי." אמרה לה כריס.

מייבל עצרה, וסובבה אלייה את ראשה. "היי." החזירה לה בשקט ומעט מבולבלת, והמשיכה באיטיות בדרכה ללוקר שלה כמיקודם.

אלא שכריס עצרה בעדה- היא תפסה בחולצתה, קירבה את פיה לאוזנה ולחשה בארסיות: "אני יודעת את הסוד הקטן שלך, על אבאל'ה ואמאל'ה שלך, שנראה לי שלא כל-כך בא לך שייגלו, נכון?"

עינייה של מייבל התרחבו בבהלה, אך היא המשיכה לשתוק.

"כפי שחשבתי." כריס התרחקה ממנה מעט וסובבה את מייבל למולה. "שתינו יודעות שתעשי בטח הכל, אפילו לפגוע בעצמך- רק כדי שאיש לא יגלה, נכון?"

מייבל בלעה את רוקה.

"יפה. אז תיראי, לי אין מושג למה כל-כך חשוב לך להסתיר את זה, כי גם ככה זה בכלל לא מעניין אותי זה או מה שקרה לך; אבל דווקא מעניין אותי שאת מושכת משום מה את תשומת ליבו של זאקי שלי, וזה מעשה רע מאוד. זה הרי שקוף שהוא הולך בקרוב לגמור עם הונסה הזאת, הבעיה היא שבמקום שאני ישר אהיה תחליף שלה- את ברוב חוצפתך באה בדיוק בזמן הקריטי, ודוחפת אותי כשזאק כמעט והתחיל סופסוף לקלוט אותי. אני יודעת שהוא מושך, ומודעת לקניאתן של כל הבנות חסרות המזל האחרות- אבל זה לא אומר שרק בגלל שקיבלת את הזכות ללמוד איתו באותו בצפר, מותר לך להתנשא מעל כל הבנות שקרעו את התחת רק כדי שיסתכל עליהן מספיק זמן בשביל למצמץ. וזה מעשה רע מאוד, מייבל יקירתי."

"אני יודעת שזה נראה ככה, אבל מעולם לא ניסיתי להתקרב אליו," היא השפילה מבטה, "אני ידעתי כמובן שהוא לומד פה, אבל לא תכננתי להיות קרובה אליו- לא ידעתי בכלל שזה ייצא קרוב אליו. רק ש..." היא פסקה בבת-אחת כבלעה את לשונה; 'אסור לך להאשים' קול קשה כשל אביה אמר לה בראשה.

"שמה? שהתחיל להתקרב אלייך פתאום? נו באמת, מה יש לזאק אפרון לשים עלייך?"

"אני לא יודעת."

"בכל מקרה, אם את לא רוצה שאגלה לו על העבר שלך, כי בטח חרם לצערי לא יזיז לך משום מה- את צריכה לעשות משהו על המעשים שלך..."

'כמובן, הרי זו חובתי להתנקם בעצמי אחרי שאני פוגעת ועושה רע לאחרים.' חשבה. "מה?"

כריס חשבה לרגע מה כדאי לעשות לה שישפיל אותה מול זאק, וכך יגרום לו להתרחק ממנה; ואז עלה לה רעיון.

"לשיר."

"מה?"

"את צריכה לשיר, באולם טקסים הזה ושל ההצגות של החוג תיאטרון הפתאטי הזה..."

מייבל נרעדה אפילו יותר ממקודם. "ל...לשיר?"

היא לא שרה מאז הייתה ילדה קטנה, והפסיקה עם זה בגלל שזה גרם לה אושר והנאה, מה שלא מגיע לה; רק שהיא לא שמה לב שהיא הייתה שרה בזמן ששמעה באייפוד שלה, וכל מי שהיה לידה היה תמיד שותק, ומאזין לקולה היפה.

"כן, לשיר. אבל רק מולי." מיהרה כריס להוסיף.

אסור לה לשיר. אבל אסור עוד יותר שיגלו...

"את מה?" שאלה מייבל.

"מממ... אני יודעת- breaking free! את מכירה את המילים?"

"שמעתי אותו די הרבה פעמים בכל מיני מקומות, אז נראה לי..."

"פחח, ממש רק נראה לך." גלגלה עיניים, "תביני, אין בת בעולם, ראתה או לא ראתה את היי סקול מיוזיקל- ולא יודעת את המילים של השיר הזה בע"פ! מרוב שטחנו את השיר הזה, ורק בזכות הקול של זאק כמובן! נו באמת..."

'ואין גם בת בעולם שבגללה אביה נאלץ לרצוח את אמה והוא התאבד, חוץ ממני.' השלימה במחשבותייה.

"זה בטוח רק מולך?" שאלה בחשש.

"ברור! מה, את רוצה שכל הבצפר ישמע את הקול עורב שלך?!"

"לא..."

"יופי. אז היום אחרי שנגמר הלימודים ישר לשם, טוב? אה, ותבואי מהצד של מאחורי הקלעים, את יודעת איפה זה?"

"אני חושבת..."

"אני מקווה בשבילך שאת רק לא חושבת, אלא יודעת. טוב, חסר לך את שוכחת, כי את יודעת מה אעשה אם תתשפני, נכון?"

"כ...כן."

"יופי." חייכה חיוך מזויף והלכה.

'מה אני עושה עכשיו לעזאזל?' חשבה מייבל מוטרדת.

-

נשמע הצלצול, וזאק יצא מהכיתה- רק שלפני שהספיק להיפגש עם חבריו, כריס ישר נצמדה אליו.

"היי זאקי..." אמרה בקול מתפנק.

"אוף נו, תעזבי אותי כבר! לא הספיק לך היום בבוקר?" דחף אותה ממנו בעצבנות וניסה להתחמק ממנה- אבל בגלל זרם התלמידים הרב והצפוף לא יכל ממש לברוח.

"אתה יודע, אתה מה זה מתוק כשאתה כועס..." היא שוב נמרחה עליו וליטפה את פניו.

זאק שוב התנער ממנה. "את אי פעם תעזבי אותי במנוחה?"

היא שמה אצבע מתחת לסנטר ועשתה מבט מהורהר. "ממ, אולי אם תבוא איתי לאולם הזה שעושים בו הצגות של החוג תיאטרון הזה."

"מה? לא תודה, אני לא רוצה להירשם לחוג תיאטרון."

"השתגעת? רק חנונים הלכים לכזה חוג מעפן! התכוונתי שרק תבוא לשם, אני צריכה להראות לך משהו..."

"מה?"

"הפתעה. ובתור רמז- זו ילדה שנראה לי שהתחלת לשים עליה עין."

"על ונסה ממזמן שמתי עין ויותר, אם לא שמת לב..."

"לא, טיפשון שלי! ודרך אגב, אתה באמת צריך להיפרד ממנה כבר כדי שתוכל להיות עם בנות רציניות יותר, האמ האמ, אבל זה לא משנה עכשיו. נו, אז אתה בא?"

"אם אחרי זה תשחררי אותי אחרי זה, אז כן."

"יופי," חייכה, "אז בוא."

בדרך לשם זאק סימס לחבריו שיחכו לו בשער כי כריס מתעקשת להראות לו משהו, ושאם הוא לא חוזר תוך חמש דקות- אז שיכנסו להציל אותו.

-

מייבל נכנסה מאחד הצדדים של הבמה. ליד המיקרופון היה פתק שכריס כתבה אליו שהיא תכף מגיעה, ושבנתיים כדאי לה מאוד שתחכה לה.

היו באולם הרבה כיסאות בגלל מספר התלמידים הרב, אך הבמה הייתה יחסית קטנה, וכל מי שהיה שמה היה תוהה כיצד מצליחים להרים הצגה על כזאת במה קטנטנה.

היא הניחה את הפתק חזרה ליד המיקרופון, הזדקפה ולפטה את שתי כפות ידיה בו.

'אני לא מאמינה שאני הולכת לעשות את זה אחרי כל כך הרבה זמן...' חשבה.

-

"הנה." אמרה כריס בלחש כשנכנסו מאחת הכניסות הצדדיות.

"התכוונת למייבל?! אני לא..." אמר זאק בקול.

"ששש..." השתיקה אותו, "תישאר כאן שנייה."

היא יצאה מהדלת כשמאחוריה עמד עוד זאק מבלי ידיעתה של מייבל, שרק ראתה את כריס.

"הנה, תתחילי עכשיו." כריס כיוונה את השלט לכיוון הרמקול ולחצה על אחד הכפתורים.

המוזיקה החלה להתנגן לאט, ומייבל תופפה מעט עם האצבעות שעדיין החזיקו במיקרופון. אחרי כמה שניות לבסוף סגרה עינייה, נשמה נשימה עמוקה והחלה לשיר בשקט.

כריס סימנה לזאק להיכנס, והוא נכנס באיטיות- בעודו מתפלא ממייבל השרה בקול פעמונים את השיר.

"מה?!" אמרה כריס בצעקה חרישית כשקלטה גם היא את קולה של מייבל וקימצה את אגרופה, "חתיכת שרמוטה מושלמת אחת!" סיננה בחריקת שיניים ויצאה משם בסערה- בעוד זאק ממשיך להקשיב למייבל, מוקסם מרגע לרגע.

היא שרה את כל הבית הראשון ברוגע ובעיניים סגורות, וכשהגיע הפזמון- פתחה בבת אחת את עינייה, הורידה ידייה מהמיקרופון והחלה לשיר חזק יותר ובלהט.

היא כל כך נהנתה לשחרר את האנרגיות מתוך שירה וגם לשיר בכלל- ששכחה לגמרי את העובדה שעברה תקופה ארוכה מאז שרה, ושהיא לא אמורה להנות ולשמוח, ולא הפסיקה עד שהגיעה השורות האחרונות והשקטות שאחרי הפזמון האחרון- רק שהפעם כששמה ידיים על המיקרופון לא עצמה עיניים, כי הייתה הפעם עם יותר ביטחון.

זאק החל למחוא לה כפיים, כי חשב שהייתה מודעת לזה שגם הוא מקשיב; אלא כשמייבל הבחינה בו נבהלה והרגישה חנק חזק בגרון- ומרוב בהלה עזבה את המיקרופון בתנופה עד כדי כך שנפל על הבמה ועשה צליל גבוה וחד כזה שמכאיב באוזניים, והחלה לרוץ משם.

הוא לא הבין למה ברחה ובמיוחד אחרי שהכפיים הגיעו לה באמת, אך בלי לחשוב פעמיים רץ אחריה; בזכות מהירותו והיכרות הבית ספר יותר טוב ממנה, הצליח לעקוב אחריה עד אולם הכדורסל- אלא ששם נעלמה.

"מייבל?" צעק לתוך האולם, "מייבל, תעני לי! אני יודע שאת כאן!"

לפתע  שמע מאחורי אחד היציעים צליל בכי חרישי; בשקט הלך לשם, וכמובן מצא שם את מייבל יושבת בוכייה, כשברכיה צמודים לחזה ופניה קבורים בידייה.

"מייבל," לחש, "א...אני מצטער, לא ידעתי שזה ייפגע בך... ובכלל זה לא אמור, כי את שרה מדהים. אל תבכי..." ניסה ללטף את שערה.

פלאשבק על המקרה לפני יותר מעשר שנים עם אביה עבר במהירות כסרט נע בזיכרונה, והיא נרתעה בעיוות ממנו.

"אבל למה את בוכה? את לא צריכה לבכות."

"מצטערת..." לחשה בקול רועד.

"על מה, שאת בוכה? מה קרה לך?! אני זה שצריך לבקש סליחה ממך, לא את!"

"זה לא קשור אלייך." משכה באפה; לפתע חלף בראשה שוב פלאשבאק, והיא חזרה לבכות,  כשנזכרה שהיא חייבת לעשות זאת, אם היא לא יכולה לענות את עצמה.

"אז למה את בוכה? לא בוכים סתם הרי."

"כן, רק... א...אני מעדיפה שלא להגיד."

כמעט זה פלט ממנה בעיוות של צייתנות, כי אחרי כל מה שכמעט לא עשתה או שלא נהגה איך שהיא אמורה להתנהג עבר בה עיוות, ואז הייתה מוכרחה בצייתנות מוגזמת לעשות או להגיד מה שניסתה להתחמק; אלא שבסוף בלעה זאת חזרה, כיוון שאסור לה יותר לגלות מאשר לא להגיד משהו.

"בסדר, אני לא מכריח אותך, רק סתם שאלתי מתוך דאגה, זה הכל."

ההבנה שהוא דואג לה חיממה משום מה את ליבה, והיא כמעט והסמיקה- למרות לא ידעה או הבינה למה.

"טוב, אז תודה אל הדאגה שלך, אבל אין צורך. אני בסדר גמור. אתה יכול ללכת הביתה אם אתה רוצה, אני אצא עוד מעט."

"את בטוחה?"

"כן."

"בסדר, ואם את צריכה משהו אז אל תחששי לפנות אליי, כי את הבת היחידה שנורמאלית מבין כל הבנות האחרות האלה..."

הוא קם, העיף בה מבט אחרון והלך.

'הבת הנורמאלית, ממש...' חשבה, 'אילו ידע איך התאכזרתי להורים שלי ועוד מגיל כזה קטן, בסה"כ חמש- לא היה מתקרב אליי בכלל. מזל שלפחות גם האחרים לא יודעים וגם ככה לא מתקרבים אליי...'

אני יודעת שזה אולי נראה שמייבל מושלמת מדי (גם קול יפה, גם יפה, גם לומדת עם זאק באותו בצפר ומושכת את תשומת-ליבו, גם אין לה בעיות עם המשפחה...) ; אבל תזכרו את העבר שלה, ואיך זה משפיע עליה ועל סביבתה, והיא גם נחשבת די בדיכאון כזה.

ככה שגם אם זאק רוצה אותה- יהיה לו מאוד קשה ואולי בכלל בלתי אפשרי להגיע לה.

אבל אני לא אגלה לכם ספוילרים, אל תדאגו. (;