מצטערת שעבר שבוע מאז הפרק האחרון...

אין לי כוח להתחיל עם התירוצים שאני עוברת לבית ספר חדש ויש כל מיני בעיות, למרות שתאמינו לי שזה סיבות אמיתיות ולא שלחתי רק כי התעצלתי.

למרות שעוד אחת הסיבות הייתה שהיה לי כמה ימים של מחסום כתיבה כזה, כאילו יש לי מלא רעיונוות ליותר סוף הסיפור- אבל לא למקום הנוכחי. (אז שימו לב גם שבגלל זה יש סיכוי שגם הפרק הבא ייתעכב קצת, אלא אם יעלו לי עוד רעיונות.)

אז ניסיתי לחשוב איך אני מגיעה לכל הקטעים האלה ולא יצא לי, חוץ מקטע אחד שאכתוב אותו לפרק הבא- כי אם הייתי כותבת לפרק זה, אז זה היה יוצא ארוך מדי... (אני יודעת שרובכם לפחות אוהבים ארוכים, ו הפרק הזה באמת לא יצא ממש ארוך למרות שהוא גם לא קצר, אבל אני לא אוהבת שפרקים ייצאו לי ממש ארוכים כמו נגיד שיש ב"רק ידידים" או משהו כזה...)

אז אני מקווה שלא ייבשתי אתכם יותר מדי, והחשוב מכל- קריאה מהנה! (:

כשמייבל שוב התעוררה- היא הייתה בתוך תחנת המשטרה.

"אמא...? אבא...?" היא קמה מהכיסא שנשענה עליו עד עכשיו והחלה להתקדם לכיוון היציאה של החדר הבלתי-מזוהה כדי לחפש אותם- אבל אז כאב ראש חד תקף אותה, והפלאשבאק רץ בראשה בצירוף עיוותים, כמו שעתיד לקרות עוד הרבה במהלך עתידה.

היא החלה לבכות- עליה שנשארה יתומה; על הוריה המתים; על שהסתבר שזה קרה בגללה כמו שאמר לה אביה, והרי האב תמיד צודק, לא?

לאחר כמה שניות נכנס איש בחליפת משטרה כדי לראות מה מצבה- ומצא ותה בוכייה.

"היא התעוררה! היא התעוררה!" קרא לעבר חלל המסדרון ויצא.

כעבור כמה רגעים הגיעה איש אחר מעט רחב יותר ולידו האישה שדאגה  למייבל בביתה.

"אוי, מסכנה קטנה... תירגעי..." האישה חיבקה אותה והרימה אותה בקלות, בזכות היותה צנומה.

"אני רוצה את אמא ואבא..." ייבבה.

"אני יודעת, אבל תירגעי רגע, ששש..." האישה שמה אותה חזרה על הכיסא שבו ישנה מייבל קודם.

"את יכולה ללכת, היא תהיה בינתיים בסדר." הבטיח לה האיש השני.

האישה הנהנה בזהירות, הסתכלה עוד מבט מלא רחמים לעבר מייבל- ויצאה.

מייבל הקטנה המשיכה לנשום באופן לא סדיר כלאחר בכי ממושך, וניגבה את הדמעות שעוד התעקש לרדת.

"שמך הוא מייבל האריס, נכון?" שאל האיש.

"כ...כן."

"יופי. ובת כמה את?"

"חמש."

"טוב, אז לא איבדת את הזיכרון... את זוכרת מה שקרה לפני שבאת?"

"מה זה באמת המקום הזה?"

"תחנת משטרה."

'בטח באו לעצור אותי...' חשבה בפחד.

"אז עכשיו, אני אתן לך את הזמן שלך ואת לא צריכה לספר לי מה שקשה לך מדי- אז מה את יכולה לספר לי?"

"אה... אני זוכרת רק בקטעים."

"בסדר, תאמרי לי רק מה שאת זוכרת."

"אבא בא הביתה הביתה, ואז פתאום אמא צורחת, אחרי שנייה היא מפסיקה ועל הרצפה נשפך המון נוזל אדום כזה, ואז אבא מתקרב אליי עם מבט מוזר כזה, ואז מישהו מוריד ממני את הבגדים..."

היא לא זכרה את הכל בברור מרוב גודל הטראומה, ורק שנזכרה מי עשה לה את זה- כבר היה מאוחר מדי מבחינתה לספר.

"את כל הבגדים?" שאל השוטר.

"כן. ואז האדם הזה מנשק אותי כמו שמבוגרים מתנשקים בטלוויזיה, ואני מרגישה משהו נכנס לתוכי איכשהו..."

'מדהים איך ילדה כזאת קטנה יכולה לספר על אונס בצורה כזו...' הצטמרר השוטר.

"ואז אבא אמר משהו והחזיק אקדח, ואז בום כזה, והוא נפל... וזה מה שאני זוכרת משם."

"בסדר. ואת יודעת במקרה איפה הדודים שלך גרים? או סבתא וסבא? או כל מישהו אחר מהמשפחה? או אולי חברים של המשפחה?"

"אין לנו."

"אין מה?"

"אף פעם לא נפגשתי עם המשפחה, ואין לנו חברים, וגם לי אין חברות.  שמעתי את אמא פעם בוכה ואומרת מדי פעם 'אמא', אבל לא יותר מזה."

"את בטוחה?"

"כן. ואמא ואבא יהיו בסדר, נכון? מטפלים בהם עכשיו בבית חולים?"

"אה, כן, הם בבית חולים..." השוטר לא רצה לשקר לה, אלא רק להסתיר ולא להגיד תשובה מלאה.

"ומטפלים בהם רופאים?"

"רופאים בודקים אותם עכשיו, כן..."

"בסדר. רגע, אז מי ישמור עליי בבית?"

"את לא הולכת עכשיו הביתה, אלא לבית יתומים."

"בית יתומים? למה?"

"כי אם את א זוכרת אנשים שקרובים אליכם, אין לך מי שישמר עלייך- אז תלכי בינתיים לשמה, אלא ימצאו מישהו אחר שידאג לך."

"טוב."

"את בטוחה אבל שאין לכם מישהו שאתם מבקרים אותו מדי פעם? אף פעם לא הלכת לבית של מישהו אחר, או שבא אליכם אורח? או שהייתם באיזה אירוע או משהו?"

"אני לא זוכרת..."

"בסדר. טוב, לא נורא- אני בטוח שתסדרי בבית יתומים."

"וכשאמא ואבא יבריאו, אז אני חוזרת הביתה?"

"אם הם יבריאו, אז כן."

"יופי."

מייבל נראתה שמחה יותר- למרות שכשבאה לבית יתומים וכל הזיכרון חזר אלייה, הבינה שאין סיכוי שתחזור שוב לביתה או שהוריה יחיו.

הפרשה אומנם פורסמה בעיתונים- אך מעולם לא נמצא קו חוט למה בדיוק קרה, ואיש לא ידע מה עלה בגורלה של מייבל.

'מסכנה הקטנה הזאת...' חשה לעצמו האיש לאחר שמייבל לוקחה לבית היתומים, 'גם ראתה את אמא נרצחת, גם אביה התאבד ובנוסף החרא הזה אנס אותה. נו, טוב- לפחות זיכרונותיה האחרונים מהוריה הם שאביה ניסה להגן עליה, והקריב את עצמו למענה מאהבתו אלייה...'

-

אנני וחברתה התיישבו בהפסקה ודיברו על נושאים שגרתיים, אלא שלפתע אנני פנתה לנושא אחר.

"אוף, אני כל כך דואגת לילדה הזאת." אמרה לחברתה בפרצוף מודאג.

"איזו?" שאלה חברתה.

"זוכרת את זאתי שהייתה איתי בגן?"

"כן, נו? מה איתה?"

"אמ, הבטחתי לה לא לגלות, וגם ככה כולנו היינו קטנים מדי משביל לצפות בחדשות או לזכור את המקרה הזה, אבל בואי נגיד שלא הייתה לה חוויה ממש טובה בילדות, ועכשיו היא יתומה."

"נו, כאילו שהיא הראשונה שההורים שלה מתו."

"לא, זה אחר... את מבטיחה לא לגלות?"

"לא, אני אגלה את זה לכל העולם ואת שאר הסודות שלך בהזדמנות הראשונה שתהיה לי." גלגלה עיניים, "נו באמת, את כבר מכירה אותי, אֵן; ספרי כבר."

"אמא שלה נרצחה, והרוצח עצמו אנס את מייבל –השם של הילדה- והתאבד מולה."

חברתה נרעדה והצטמררה.

"במקרה באתי  לתת לה הזמנות למסיבת יום ההולדת שלי, ומזל שאמא שלי התעקשה לחלק את ההזמנות אישית לכל אחד וללכת לכל הבתים, אחרת היא הייתה נרקבת שם את שהיא הייתה מתה."

"רגע, בנות כמה הייתן?"

"חמש."

"חמש בסך הכל?! איך היא שרדה את הטראומה הזאת?!"

"טוב, רואים באמת שהיא השתנתה באופי. ין לי ממש מושג מה קרה לה אחרי זה- המשטרה לקחה אותה, תחקרה אותה קצת ולבסוף שמה אותה באיזה בית יתומים..."

"...עד שבטח מיהו אימץ אותה ושתיכן התגלגלתן במקרה לאותו המקום."

"אשכרה הגורל לא וויתר לנו. יוואו, אני זוכערת איך הסיפור הזה זעזע את כל המדינה וכמעט שבוע שלם זה כיככב בחדשות עד שנמאס להם לחור על עצמם שכל השמועות המומצאות והעאלק עדי ראייה שמספרים שטויות הם שקר ושאין עוד כיוון חקירה מצד המשטרה. כל השבוע הזה אמא שלי אשכרה בכתה, נשבעת לך. אבל אני לא בטוחה אם עליה או מה היא הייתה עושה בלעדיי..."

"וואלה, אז את אשכרה גיבורה, מה?" היא חייכה, "מי יודע- אולי בפעם הבאה תצילי בכלל את זאק אפרון..."

"תפסיקי כבר, זה לא מצחיק. אבל אני עדיין דואגת לה... זה כל כך משפיע עליה, עד שכולם מדברים ש'החדשה-מי"א-שזאק-מדבר-אלייה-משום-מה-כל-הזמן-בורחת-ממנו-איזו-פוסטמה-טיפשה-היא-הא-?!-בטח-רוצה-לנצל-את-זאק-המאמוש-ולבדוק-אם-ימשיך-לרדוף-אחריה-בכל-זאת'..." אמרה אנני בקול פקאצי, וחברתה צחקה.

"נו, אל תדאגי לה," הרגיעה אותה חברתה, "אני בטוחה שהיא תסתדר. ואם לא-  אז היא תדע למי לפנות..."

"טוב..." אמרה אנני, אך עדיין לא יכלה להפסיק לדאוג.