"אתה בסדר?" שאלתי.

"כן." הוא ניסה לקום, ונפל.

"תישען עליי" אמרתי לו.

"אני אפיל אותך, אני כבד" הוא אמר מכמעט בכי.

"לא, זה בסדר" הרמתי אותו והשענתי את ידו על כתפיי.

הגענו לאחות והיא ישר 'קפצה' עלינו ושאלה "מה קרה?"

"הוא נפל וקיבל מכה מכדור" אמרתי כשהשכבתי אותו על מיטת האחות.

האחות בדקה את שמיעתו, ראייתו, ואת המפרקים.

"יש לך בלוטה על המצח וטיפה נקעת את היד" היא שמה לא תחבושת ויצאנו החוצה.

"אני ממש ממש מצטערת" "זה בסדר,לא קרה כלום" "לא,אני אטפל בך כל היום, כפיצוי" לקחתי את הקרח ושמתי על ראשו. "את יודעת, את דווקא בסדר" הוא אמר.

"תודה" אני הסמקתי.

"את רוצה לבוא אליי אחרי בית הספר? נוכל לעשות שיעורים יחד." "אמ...אוקיי"

נגמר יום הלימודים.

הגענו לבית שלו.

ישבנו במטבח, "את רוצה קולה?" הוא שאל. "כן,סבבה" אמרתי.

בזמן שהוא מזג את הקולה לכוס, הסתכלתי קצת על הבית.

"בית יפה" "תודה" "איך היד שלך?" "בסדר"

התחלנו להכין שיעורים. "קורטני?" "כן?" תהיתי.

"אמ...אנחנו לומדים יחד כבר 6 שנים" "כן,אני יודעת" התחלתי לחשוב מה הוא רוצה להגיד.

"ויש משהו שהרבה זמן לא סיפרתי לך" "מה..." "אני אוהב אותך!" "מה? לא יכול להיות!"

"כן, אני אוהב אותך!" "גם אני. כבר הרבה זמן." אמרתי וזלגו לי ממש דמעות מהעיינים.

"עכשיו נזכרת?? יום לפני שאני נוסעת??!" "מה את רוצה? עד שסוף סוף אמרתי את זה?!!!!" הוא צעק.

"כן אבל טיפה באיחור!" צעקתי עליו בחזרה "בסדר ביי! לכי!!" יצאו לו גם דמעות מהעיינים.

"טוב!"  צעקתי ויצאתי מביתו.

רצתי הביתה ובכיתי, נפלתי. הרגשתי את דפיקות הלב שלי.

כשהגעתי הביתה, לא אמרתי כלום לאף אחד.

רצתי לחדר, לקחתי את כל הדברים שלי ושמתי במזוודות.

ירדתי למטה.

"אני רוצה ללכת! עכשיו!" צעקתי לאבא ואמא שלי.

"אנחנו נוסעים מחר, מותק" אמרה אמא בנחת.

נרגעתי קצת ועליתי למעלה.

כעבור שעה מיקה הגיעה.

"קורטני?" היא פתחה את הדלת. היא ראתה את עייני הנפוחות והאדומות.

"מה קרה?" היא שאלה בבהלה.

"רבנו." "מי?" "אני וגיל" "למה?" "הוא אמר לי שהוא אוהב אותי" "נו, אז למה רבתם?"

"צעקתי עליו שהוא אמר את זה רק עכשיו." "טוב..את אוהבת אותו עדיין?" "לא יודעת...אולי....כן..."

"מחר את הולכת להתנצל" היא אמרה לי כשהתיישבה ליד מיטתי.

"אני לא יודעת...הוא נורא כעס" אמרתי באנחה קטנה.

"את רוצה שאני אדבר איתו?" "לא, אני אלך להתנצל מחר בבית הספר.."

|ומה תעשי אחרי זה?" "האמת,אין לי מושג. אני מחר טסה" צלצל הפלאפון של מיקה.

"הלו?? טוב.. ביי..טוב קורטני?! אני אדבר איתך מחר..."

"טוב" "אני הלכתי..." "נתראה מחר." "כן...ביי." "ביי.."

לקחתי ספר והתחלתי לקרוא , לאחר כמה דפים נרדמתי.

בבוקר, כשהגעתי לבית הספר, התיישבתי המקום וראיתי את גיל.

הוא הסתכל עליי בכעס ובעצב.

ניגשתי אליו "סליחה על אתמול, אני ממש ממש ממש מצטערת, לא הייתי צריכה לצעוק עלייך"

"טוב.....אני סולח" הוא אמר בהיסוס.

זהו....

להתראות!