יצאנו מהבית.

צלצל הפלאפון שלי.

"הלו?" שאלתי.

"קורטני,זה גיל, רק רציתי לבקש ממך, בבקשה תישארי כאן"

"אני לא יכולה גיל, אני רוצה הפסקה מהכל,חיים חדשים עכשיו נשמעים הכי טוב בשבילי."

"את לא מבינה? אני אוהב אותך!" שמעתי אותו בקול מתחנן.

"אבל אני כבר לא גיל, ביי גיל." וניתקתי.

מבחוץ הסתכלתי על הבית, מיילי,אמא ואבא כבר נכנסו למכונית.

"נו, את באה?" אמא שאלה בקול נעים מהמכונית.

"כן!" רצתי למכונית, נכנסתי פנימה ואמרתי למיילי "את רוצה לשבת על ידי במטוס?"

"רק עם נשחק בבובות שלי." "איזה תנאי, בסדר, אבל לא הרבה זמן." אמרתי וצחקקתי.

היא צחקה ואמרה "טוב בסדר"

-אמא ואבא מדברים-

"הוצאת את הכרטיסים?" אבא שאל.

"כן הם אצלי בתיק" אמא אמרה.

-כעבור חצי שעה וקצת-

הגענו לשדה התעופה.

הגענו למקום שהעובדות שואלות אותנו שאלות.

"מישהו נתן לכם משהו להעביר?"

"לא" אמא ענתה.

"אני שואלת רק בגלל שזה יכול להיות פצצה, בבקשה, הגייט נמצא שם" היא הצביעה.

שבנו וחיכינו עד שיודיעו ברמקול שנוכל ללכת למטוס.

"למה אנחנו לא הולכים למטוס?" מיילי שאלה.

"כי צריך לחכות שייפתחו את הכניסה" אמא אמרה לה.

"טיסה מספר 614 מבקשת ללכת למטוס"

הגענו לכניסת המטוס.

"שלום." אמרו הצוות לכל אחד שנכנס.

"שלום" אמא אמרה.

ישבנו במקומות שלנו, אמא, אבא, אני ומיילי ישבנו באותה שורה.

חשבתי לעצמי.

' חופש, חיים חדשים, הפסקה מהכל, אני לא אראה יותר את גיל למזלי, אני אוכל להישאר בקשר עם מיקה, ואני טובה באנגלית.

אני אכיר חברים חדשים, יופי!'

-כעבור הטיסה-

"מונית,מונית!"

אמא קראה למונית שבאה לעברנו.

העמסנו את המזוודות על המונית ונסענו לביתינו החדש.

"זה יעלה לכם 10 דולר" נהג המונית אמר לאמא.

"אוקיי".

הגענו לביתנו החדש.

"וואו, הוא מהמם!" אמרתי בתדהמה.

"הנה הדף שבו כתוב מה יש בביתנו החדש." היא הביאה לי דף בצבע אדום כחול ולבן (צבעי ארצות הברית).

"WELCOME TO U.S.A!" ככה היה רשום בדף.

מאוחרי הדף היה כתוב את כל מה שיש לנו בבית.

"בריכה עגולה 8 מטר מרובע, מטבח מלכותי עם שיש לבן, מטבח,סלון,2 מרפסות, חצר גדולה, חדר משחקים אחד 6 על 5 מטר,

חדר שינה אחד גדול לילד, חדר שינה אחד גדול להורים, 2 חדרי שינה,2 חדרי אמבט, 3 קומות+עליית גג והכל בבית אחד!"

מיילי לא הבינה מה כתוב אז תרגמתי לה את הכל, "אההההה!" היא צעקה.

"מה, מה קרה?" אמא שאלה בבהלה.

"כלום, אני כל כך מתרגשת!" מיילי אמרה בשמחה.

"כן, כן" ג'סי אמר בקול זחוח.

"לא צריך להיות כל כך מדוכא ג'סי, תחשוב, אתה באמריקה. אתה תגור בבית שאף לא חלמת שיהיה לך. אתה מתחיל חיים חדשים." אמרתי לו כדי לשמח אותו.

"כן, ומה איתך? אולי תתחילי לפתח את השירה שלך עם הגיטרה?" "דווקא נשמע רעיון לא רע" אמרתי והוצאתי את המזוודות מהתא האחורי של המכונית ואת התיק של הגיטרה.

"נו, אתם מוכנים?" אמא שאלה ופתחה בפנינו את השער.

"וואו...." כולנו אמרנו כאילו ראינו בית ממתקים (כמו שמיילי חולמת).

"תכנסו" אמא אמרה והביאה את המפתח לידו של ג'סי.

הוא פתח את הדלת.

כולנו רצנו לתוך הבית.

מיילי ישר עלתה לחדר המשחקים לסדר את הבובות שלה על המדפים.

אני וג'סי רצנו למעלה לתפוס את חדר השינה הגדול.

"לא פייר!" אמרתי "הגענו באותו הזמן" "אני הגדול אז אני מקבל אותו!" "לא, אני מקבלת אותו כי יש לי יותר דברים!"

וככה נמשך הריב, עד שאמא ואבא הגיעו.

"עץ או פלי?" אמא שאלה.

"האא??" שנינו ענינו בשאלה.

"עץ או פלי?" "אהה,עץ!" אמרתי בהבנה.

"פלי, אין לי עוד אפשרויות" הוא אמר בייתוש.

אמא זרקה את המטבע.

הוא נחת על כף ידה.

"עץ!" היא קראה עם חיוך.

"יש!" צעקתי ונכנסתי לחדר.

קפצתי על המיטה, השתוללתי.

"עכשיו הגיע הזמן לסדר את הדברים שלנו בבית!" אמא צעקה מלמטה.

"כבר באים!" אמר ג'סי.

"אני כבר באה אמא! אני רק מחפשת את מחברת השירים שלי..." חפרתי במזוודות. לא מצאתי אותה.

ירדתי לסלון וחיפשתי במגירות.

ראיתי מכתב.

"HIGH BRIDGE ACADEMY"

'מעונות?' שאלתי את עצמי.

" אנו מברכים  את קורטני קורי על התקבלותה למעונות HIGH BRIDGE!"

'מה זה?'

"מה זה???" עמדתי מול אמא בכעס ושאלתי.

אמא הסתכלה עליי ואמרה "זה..."

זהו...אני יודעת שזה היה פרק ארוך אבל מה לעשות...

תגובות נאצה! מצאו חיים!!