When logic and proportion have fallen sloppy-dead

בזמן שאני יושבת איתו שם,הוא פושע דרכו אל כיוון הסימטאות,

לגנים החשוכים,לשדרות המאיימות.

הנה האיש שלנו,יושב לו שם,קל-דעת,

די והותר אלכוהול אשר יעשה את הבן-אדם מאושר וטיפש.

וככה הוא מפסיק את השיחה המלבבת בנינו,

אני מתרגשת,מתלהבת,מדברת עם הידיים והוא,

הוא מדלג לו שם,עם חולצה קצרה בשיא הקור,מריח כמו מוטל זול במדבר נאוודה.

אני לא יודעת אם לשמוח מרגעו השקט בו הטיפש לא יושב לי על הוריד,

או להיות עצובה שהוא לא מקשיב לי.

אולי לא כדאי לדבר עם אנשים טיפשים,אולי זה סיכון,כמובן בשבילי.

ובדילוגים מיהירים ומגושמים,חוזר הוא ויושב לידי,עם שפתיו החלקות לוגם עוד מהמשקה הזול המונח בכף ידו.

האיש הטיפש טוב,אבל אני קרה.

אני לא טיפוס נחמד במיוחד,אין לי עצבים לשטויות כאלה ואני בכלל לא בן אדם שאוהב אנשים,

אבל מצאתי משהו בבן אדם הטיפש הזה שאני איכשהו,משהו שאיתו אני יכולה לדבר,

ואני לא יודעת מה.

על מה כבר אפשר לדבר עם אדם טיפש?

למרות האופי המגושם של הבחור,מצאתי אצלו חן.

בחור יפה מאוד.

בהתחלה הם שונאים אותי,הם נוגים לקרוא לי מכשפה.

כשהם גדלים הם מרגישים אליי חיבה מסוימת שבאה ממקום של חוסר ברירה,

וכשהם מתבגרים הם לגמרי הם אוהבים אותי,

ולא מחוסר ברירה,אלא בגלל המצפון שלי שפשוט אומר לי לא.

מצטערת,אבל וויתרתי על העונג הזה בחיים שלי,

אני מעדיפה להיות יפה מאשר להינות.