אז זהו, זה נגמר. ההשקעה, הפחדים, החרדות, העכבות, המחסומים, המאמצים, ההשקעה, האומץ, העומק, הגובה והרוחב. העבודות, ההגשות, הלחצים, הדחיות, הביקורות, התשבוחות, הרינדופאקןרים. לקח לי עוד קצת זמן ואפילו מצאתי עבודה במקצוע. בנישה ובמקום שאני מאוד מאוד מרוצה מהם. כמה חיכיתי לזמן הזה. לזמן הזה שבו לא יהיה לי כלום על הראש חוץ מעבודה ולחזור הביתה. שמונה עד חמש וסופי שבוע פנויים לגמרי - הפנטזיה האולטימטיבית שלי במשך שלוש שנים. כל הערב שלי ואני יכולה לעשות מה שבא לי ושום דבר לא מעיק עלי כשאני עושה כל דבר שהוא לא לימודים - קפה ועיתון בשבת בבוקר עם חברה, סתם עיתון, כל בלוג שקראתי במקום ללמוד, כל דקה בפייסבוק, כל משחק באבלס, כל דבר שיכול היה להיות מהנה לווה בתעוקת הלימודים. מתי, מתי מתי, שאלתי את עצמי, יגיע הרגע שאוכל להנות מכל זה בלי תעוקת הלימודים על חזי. איזה כיף זה יהיה. איזה אושר, איזו שלווה, איזו נינוחות. כמה זמן פנוי לכל מה שחפצה נפשי. ואיך אני אהנה מכל הדברים האלה הרבה יותר. איזו איכות תתלווה אליהם.
ואגב, כל הכבוד לי. שסיימתי את זה. כל כך פחדתי מזה שפעם אחת כמעט נכנסתי להיפר וונטילציה של חרדות אבל בסוף הפכתי את זה לריברסינג (ולמחרת מצאתי את העבודה, בריאיון הראשון והיחיד שהייתי בו). פתאום זה לא נראה לי כל כך גדול, אבל אתם, שליוויתם אותי בכל התהליך הקשה, המייגע שלפעמים ייאש אפילו אתכם עד שהצעתם לי לעזוב את הלימודים, אתם יודעים כמה זה היה גדול עלי וכמה שזה היה גדול עלי, ככה אני גדולה ועשיתי את זה. ורגע אחרי שסיימתי את זה והתחושה שציפיתי שתציף אותי טרם הגיעה. תחושת השלווה והרווחה. והגדולה. והתפיחה על השכם. הסתכלתי לאחור ואמרתי - זה הכל?לא כעסתי על עצמי, אבל העובדה שהחלפתי פרספקטיבה והבנתי כמה הרבה יותר פשוט זה היה יכול להיות, קצת העיבה על התחושה. מצד שני אולי מדובר בתחושה של יאללה, סבבה, הצלחת, אין מה להתעכב על זה יותר מידי כי מה הלאה? אמנם באמת אין לי כלום על הראש, ואין לי דאגות ממשיות ויש לי מה לאכול ברוך ה' אז למה עדיין המועקה? הגוש בגרון? הגלים בבטן? כי אני רוצה כל כך הרבה ואני לא יודעת בדיוק מה ואני לא יודעת מאיפה להתחיל מה שאני יודעת שככה בידיוק הרגשתי גם בגיל עשרים. וזה נעלם עם כל מיני שטויות ועכשיו זה חוזר. אני רוצה את הכל. אני לא מרגישה שיש לי זמן לנוח.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
