לא משנה כמה אני אנסה, אני פשוט לא אצליח.

לא מצליחה להמשיך בחיי, ולהתחיל פרק חדש בהם.

מרגישה שלא משנה מה אני אנסה אני תמיד ארגיש את העבר מחכה לי בפינה,

מחכה להכות בי ולהגיד לי כמה אני פחדנית.

העבר הזה פשוט רודף אותי, חונק.

לא אומרת שאני מתחרטת, בחיים.

אני חיה באמונה שהעבר או שמזהיר ומלמד אותנו על העתיד.

אבל כנראה שזה יותר מדי ללמוד וקשה לי, מרגישה שהמתח ממוטט אותי ולא נותן לי מנוחה

אם זה ביום אם זה בלילה

הפחד והחיפוש משמעות מאחורי כל דבר קטן שנעשה או נאמר יכול פשוט לחרפן, לבלבל.

מרגישה שאיבדתי שליטה על החיים שלי, את התמימות והרוגע.

לא יודעת כבר מה לחשוב, לא יודעת כבר מה לעשות.

לא יודעת מה נסגר עם החיים שלי.

מתה לחזור לתקופות קלות יותר כשכל מי שהייתי צריכה או אהבתי היה לצידי עם חיבוק גדול ומרגיע, בלי צביעות או אינטרסים.

כשהכל היה גלוי וידוע

כשהכל היה קל וחיובי

כשהכל היה... תמים.