מוות בשלבים.

אז הןא שלח לי מייל, מה שאומר שהוא שמר את חתיכת הנייר המקומטת שקרעתי מהמשכורת שלי לאורך שבועיים ושלוש יבשות, ושלח לי שורה שלמה מעבר לים. כמסתבר היה כיף באנגליה, הוא זיין המון, ועכשיו הוא חזר הביתה. קנדה מההמת בתקופה הזו של השנה.

למה אני תמיד נקשרת לאנשים שעוזבים?

אני בדיכאון. איבדתי את המרשם לפרוזאק.אני שונאת את העבודה שלי ואת החיים שלי.השמנתי.אני לא מזדיינת יותר. הגיע הזמן להתקלח, ללבוש מדים וללכת לקלל את הלקוחות שלי בלב.איזה בוקר של כיף,איזה כיף שהיה לי הבוקר.

אני תמיד רעבה יותר ביום השואה. לא יודעת אם זו הגרגרנות התמידית שלי שעושה דווקא בגלל שכל המסעדות סגורות, או איזה מנגנון הישרדות של הדור השלישי. נראה לו שזו האופציה הראשונה. סבתא שלי, דור ראשון בכל רמ"ח איבריה הדשנים מעולם לא סירבה לאוכל. גם ביום האחרון לחייה, כשהייתה מחוברת למכונות הנשמה, היה נראה שהיא מבקשת עוד קצת נקניק עם העיניים.

לא נשאר הרבה בבית שלי. שכחתי שיום השואה היום,אז לא עשיתי קניות. הכנתי טוסט מפיתה עבשה ופרוסת גבינה צהובה אחת שקילפתי ממנה את הקצוות הקשים. אני רואה אמ.טי.וי. עוד סרט אחד של פנים אל מול פנים, אישה באמצע החיים, ואני זורקת את עצמי על הגדר החשמלית. ברקע יש קליפ של כריסטינה אגילרה, זה שהיא ממש זנותית בו. אני מסתכלת עליה ותוהה אם גם אני נראית סקסיות כמוה כשאני מזדיינת. הזדיינתי היום,אבל הקפדתי להעיף אותו מהבית בשבע וחצי, לפני שנכנס יום השואה. תייר קנדי, אבל לפחות יהודי טהור. אפילו נימול. סבתא הייתה גאה בי.