הסנפתי ווסאבי.

השנאה שלי לפסח מתחילה עוד הרבה לפני ליל הסדר.

השנאה שלי מתחילה כשאמא שלי מבקשת ממני "רק לנקות את הכלים", "רק לסדר את השולחן", "רק להכין ארוחה בת 4 מנות".

ובסוף היא עוד מותשת "אני צריכה לעשות הכל פה בבית?!".

שמתם לב באמת שפעולות של אמא שלכם, יוצאות הרבה יותר ארוכות מאותן פעולות שלכם?
אם אמא שלך מבקשת שתוציא את הזבל, ואתה תשאל "למה את לא מוציאה?" היא תתחיל לפרט שעות: "כי אם אני יוצאת, זה לפתוח את הדלת... לרדת במדרגות... ללכת עד הפח... לזרוק את הזבל.. לחזור.. לעלות במדרגות... ואתה? יוצא, זורק ת'זבל, חוזר."

ומכירים תקטע הזה שמגיעים לשיר "אחד מי יודע"?

עכשיו, בואו נודה באמת, אף אחד לא יודע.

מ"שבעה ימי שבתה" (אגב, נכנסתי לגוגל כדי להזכר איך קוראים לזה) כולם מתחילים להמציא מילים לא קשורות בגרוש, לכל אחד יוצא שיר משלו. חוץ מההוא שאצלו 8-13 הכל "שבטיה".

ככה כולם עושים את המלמול שלהם בשקט, עד שחוזר "אחד אלוהינו" וכולם חוזרים לחיים מוחאים כפיים בהמולה.

ואם כבר מדברים על שירים, איזה מסכן הקטן במשפחה שנאלץ לשיר את "מה נשתנה"? אז כן, בבית שלי זה אני, ואני כבר כמה שנים משתדל למצוא תירוצים כמה שיותר מפגרים למה הפעם במקרה אני לא יכול לשיר. לא מספיק שהשמפו שלי מתפוצץ כשאני שר אליו, גם כל המשפחה שלי צריכה לשמוע את זה?

ומה הקטע עם המחבואים של האפיקומן? משנה לשנה זה נהיה יותר גרוע.

בגיל 6 זה היה מוחבא בקומה למעלה, בתוך הארון מאחורי ערימת ספרים.
בגיל 10 זה היה מוחבא בשולחן המרכזי, מתחת למפה.

שנה שעברה פשוט אמרו לי "עזוב נדב, קח 100 שקל".

והם צודקים, זה באמת משחק דבילי. אני מסכים איתם (במיוחד כשאני יודע שכולם מפחדים מהכישרון על שלי במציאת דברים מוחבאים. אין מצב שעוגה שאמא שלי מחביאה נשארת יותר מחצי יום במחבוא).

וגם הבקשות של הילדים שמוצאים את האפיקומן בימינו נהיות חמדניות יותר ויותר.

פעם כשהיינו מוצאים את האפיקומן היינו אומרים תודה שנתנו לנו דיסק.

היום, הילד מוצא חתיכת בצק לא תפוח ורואה זהב. סוס פוני, פלייסטיישן 3 וכלב זה רק ההתחלה.

וההורים בצד מאדימים "מה, לא רצית ארנב מגרב?"

ומה הקטע עם האוכל בפסח?

מצות. כולם מתלוננים על הטעם והשאריות בפה, אבל אף אחד לא יעצור את עצמו מלאכול לפחות חבילה. כולל האפיקומן שחיפשתם ברעבתנות.

גפילטעפיש. מי האידיוט שאמר "היי, בואו נחתוך קרפיון דק דק, ונתבל במלח ופלפל! זה בטוח יהיה טעים!"? זה בטח אותו איש שאמר "בואו נחביא מצה וניתן לילדים לחפש אותה!". שתה קצת יותר מדי אליהו ענבים אה? (תודו שגם אתם אמרתם את זה כשהייתם קטנים).

ובכלל, למה בצלחת פסח ההיא יש רק דברים מגעילים? מרור, חרוסת, כרפס... אלוהים, אם אתה שם, לא יכולת לפרגן לנו באיזה חתיכת פוקצ'ה נחמדה?

וחשבתם פעם איך כל אחד מסתכל על החג בעיניים שלו?

אמא רק חושבת על הצגת מצג שווא לאורחים, ועל זה שכל המשפחה תשב יחדיו סביב שולחן אחד וישירו.

אבא רק חושב על האוכל שאמא מכינה, ועל כמה חודשי משכורת הוא יאלץ לוותר בכדי לכסות את התקציב שאמא קנתה לאוכל.

האח רק ממשיך לחשוב על פמלה אנדרסון. למה מה, היא חמץ?

ואתה? אתה רק ממשיך לחשוב על כל הביסלי שאתה מפקיר, ודמעה זולגת מעיניך בכל פעם שאתה משחזר את התמונה של מחלקת החטיפים עטופה בפלסטיק.

המשותף לכולם? הרצון שהחג הזה ייגמר כבר!