אני מפתח שנאה. ביעילות ובדיוק של מנתח, ששם לעצמו למטרה להרוג כל אדם שנופל בטעות על שולחנו.
הייתם חושבים שזאת לא משימה קשה במיוחד, להרוג בן אדם ששוכב חסר הכרה על שולחן עם חזה פתוח בעוד אתה מחזיק סכין חדה ביד. אבל האמת היא, שיש אמנות מסויימת בלפשל במכוון, שאי אפשר להסביר.
אני מגדל אוייבים, באהבה ומסירות של גנן שמגדל גינה של פרחים נבולים...
הייתם חושבים שזאת לא משימה קשה במיוחד, לנבל פרח שכל מה שצריך כדי לנבול זה להפסיק את זרימת החיים שלו. אבל האמת היא, שהפרחים הנבולים היפים ביותר, הם אלה שנובלים דשנים. אלה שמשפילים ראשם מכובד הגשם הרב שנוטף עליהם.
אני מפתח את עצמי, עם כל פיסה של חרא שאני מנקה מהחיים שלי, אני לא מתבייש להודות בזה שהחיים שלי היו מלאים בהרבה מאוד חרא, למשך הרבה מאוד זמן. אני לא מתבייש להודות בזה מהסיבה הפשוטה, שאחרי שכבר למדת מהטעויות שלך, הצלקות כבר לא מספרות על פצעים, הצלקות מספרות על קרבות מנוצחים.
אני גדל. אני משתנה. אני מחכים ומתחזק, עם כל בחירה בריאה יותר שאני עושה. כי אנחנו כלום אם לא קופים של כן או לא. שחור או לבן.
אני מנקה את החיים שלי מרגשות מוגזמים. לא לאהוב יותר, לא לשנוא יותר, פשוט לבחור. בחירות קרות ומחושבות. בחירות של שחור ולבן.
אני מחייך. כי ניקיתי אותכם ממני. אתם לא יכולים ללכלך אותי יותר. לכו תהיו החרא בחיים של בן אדם אחר עכשיו.