שחור בהיר

תמיד חשבתי שמי שכותב בלוגים הוא מוזר, אבל נמאס לי לשמור בבטן כל כך הרבה.
הרגשתם פעם  את הרצון להיות עצוב? כמו שמישהו מת ואתה רוצה לבכות אבל לא מצליח,
אני מרגיש ככה יותר מידי לאחרונה.

אני חושב שהכי טוב שאני אתחיל מההתחלה:
נולדתי שנת 1986 לזוג הורים, יש לי שתי אחיות גדולה וקטנה עד גיל 12 אפשר להגיד שהיה לי טוב
בגיל 12 (כתה ו') גילתי שאני נמשך לגברים, למי שתמהה איך בגיל כזה גילתי זה אני אסביר בפשטות:
כשאתה מביא ביד בפעם הראשונה בחייך וחושב על חבר שלך מהכיתה וזה נותן לך סיפוק, לרוב זה אומר שאתה חש משיכה לגברים.

לא הייתי מדוכא מזה, להפך ממש נהנתי לחשוב על בנים בעירום ואז בגיל 13 גיליתי שהומו זה דבר רע.
כשהגעתי לתיכון נודעתי לדעת שכינוי הומו הוא לגנאי, והומואים עושים דברים רעים ומומלץ להתרחק מהם.
למזלי ניחנתי בקצת אינטילגנציה והתמודדתי כעם הרעיון שאני הומו באהבה
לא סיפרתי לאף אחד (חוץ מל-אותם חברים בכיתה שנהגתי "לשחק" איתם)

בגיל 18 חבר טוב שלי גילה לי שהוא גם הומו, והכיר לי את העולם הגאה.

(איזה מילה מצחיקה זאת "גאה" רוב האנשים לא מבנים מה הכוונה להיות גאה,
נער בן 17 חושב שלהיות גאה הכוונה לצאת ולהראות שהוא הומו ולא משנה האמצאים (ראה ערך: "אוחצ'ה" ו "שרלילה" )
בחור בן 25, לרוב יבין שהכוונה להיות גאה היא לא להתנהג בצורה "צבעונית" אלא לא להתבייש שהוא הומו
ואין הכוונה להזכיר זאת כל שניה, אלא לדאוג שזכויתיו כאדם לא ירמסו בגלל מיניותו.)

יש כל כך הרבה סקס בלהיות הומו, וואו אני לא יכול להסביר מה שבחור עם פנים וגוף טוב יכול להספיק בשעה אחת.
ואני לא אצליח להסביר כמה אני מצטער על כל בחור שנגעתי בו, כאילו כל אחד משאיר כתם שחור עלי ואני מכוסה עכשיו בכתמים.

הרבה מאוד כתמים...

אני חייב לסיים להיום,
לילה טוב...