שחור בהיר

מאוד רציתי להתגייס לקרבי, ולכן הגעתי להנדסה קרבית.
בתור בחור רגיש בזמנו, נלחצתי מכל הפקודות וממש בכיתי בלילה, אחרי שבועים יצאתי על אסטמה מהנדסה קרבית
והעברתי לשרת כתומך לחימה במודיעין שדה. (עשיתי טירונות 03 וקורס)

כמובן שכבר בטירונות יצא להיות להתמזמז עם האחראי עלינו באבט"ש,  חוויה ממש חיובית מהצבא בתור צעיר
לאט  לאט למדתי שהצבא מחזק אותי להתמודד טוב יותר עם החיים.
בזכות הצבא אני כבר לא רגיש/מפחד כמעט כלל, עברתי כבר יריות עלי וכו'... וממש נהייתי אדיש לסכנה.

אני חושב שזאת הבעיה של חיילים הם נהיים אדישים לכאב ולאו דווקא של עצמם אלא גם של אחרים.
עבדתי מאוד קשה בצבא והגעתי לעבודות מענינות יותר ויותר

ואז עברתי בסיס, תיפקדתי בתור משכנע צעירים להתגייס לצה"ל,
והחיים היו ממש טובים, הייתי קם ב8:30 וחוזר ב12:00 או 13:00 הביתה, ממש כמו גן ילדים
והיה לי ממש כיף, ממש נהנתי מהתפקיד.

אחרי חצי שנה עברתי תאונה קשה ואושפזתי בבית חולים במצב אנוש.
תאונה שאני מעדיף לא לדבר עליה.
אבל אני אציין שהעובדה שאני "נשנש" תרמה מאוד לתאונה הזאת.

מאז התאונה עברתי כמה שינוים,

אני לא מוכן להזדיין עם חברים שלי (הבנתי שזה הדבר היחידי שנשאר לבן אדם בחיים)

אני לא מוכן לשקר, אני לא חושב שיש צורך לשקר ואני מנסה להיות כנה כמה שיותר (זה לא תמיד עובד)

השתחררתי על 21, ואחרי שמונה חודשיים של פזיותרפיה חזרתי לעמוד על הרגליים (תרתי משמע)
דבר אחד מאוד הפריע לי: בגלל התאונה הלכתי במשך חצי שנה כמו ברווז בגלל פגיעה ברגל
וזה נורא משעשע הומואים לראות הומו הולך כמו ברווז , כאילו מישהו לפני דקה זי** אותי.
אבל התמודדתי עם זה לא רע... בכל זאת זה הצחיק גם אותי.

לבסוף החלטתי לחפש עבודה....

המשך  יום טוב, תכתבו תגובות...