הרופא שחרר את אמא חזרה לבית ואבא החל להעביר את דבריו לביתו החדש.
היא התעלמה ממנו וסירבה לדבר איתו מאז השתחררה, הוא ניסה, ניסה והתייאש. אין טעם להתווכח עם בנאדם שליבו זה אך נשבר.
עברו הימים ועל פניו נראה שהכול חזר למסלולו אבל זה רק מה שנראה על פני השטח.
אני ודני הרגשנו קרועים בין אם פגועה לאב אכול רגשות-אשמה.
אבא עזב את העבודה הקבועה והמרובעת שלו כיועץ עסקי בחברה מובילה, כנראה בגלל שחשב שיפטרו אותו ברגע שיגלו עליו, לכן "רציתי למנוע את גזר-הדין וללכת משם עם הכבוד שלי כשהוא עוד לא רמוס"- טען והחל לחפש עבודה משחררת, לא לוחצת מדי, עבודה שלא תדרוש ממנו לשבת 14 שעות במשרד.
אמא לקחה לעצמה חופש של שבועיים מעבודה קשה כפסיכלוגית והחליטה להתפנק בטיול ללונדון. מסתבר שאמא הייתה במצברוח פינוקי במיוחד והחליטה לקחת את דני ואותי איתה.
"אז מה דעתך על טיסה לשבועיים ללונדון?", אמא שאלה תוך כדי צפייה משותפת ב'עקרות בית נואשות' שבה אמא ניסתה להוכיח לי כמה שהיא מתאימה להצטרף לסדרה בתור עקרת בית נואשת נוספת.
"אה..בסדר", פלטתי תוך כדי פיהוק והתמתחתי עד שזה הגיע אליי.
"מה?! טיסה? לונדון? למה? יש!!"
"אלכס, אני יודע שאת עדיין בטוחה שאת הולכת להיות זמרת מוצלחת ואני לא מתכוון להרוס לך את החלומות..אבל למה להרוס לי את השמיעה?", דני צעק מחדרו.
"דני! בוא לכאן מהר!!"
"לא נו..אוף, טוב"
"אנחנו נוסעים ללונדון, לשבועיים", בישרה לו אמא.
"את לא רצינית", הוא שלח לעברה מבט בוחן.
"אני כן" "היא כן", אמא ואני קראנו יחדיו.
"לא" "כן" "לא" "נו כן"
"גדול!!!", נכנע לבסוף.
הטיסה, שהסתברה כטיסה מאורגנת, נקבעה לעוד 4 ימים מהרגע שאמא הודיעה עליה.
לא מספיק זמן בשביל למצוא, לארגן ולסדר בגדים.
מה עושים במצבי-חירום שכאלו? קוראים לסופר-ליה ולסופר-חוש אופנה שלה.
"מה קרה?, חסר לך שזה לא משהו חשוב..אני הייתי באמצע שיחת-טלפון חשובה במיוחד", פרצה ליה לחדרי בהבעה זעופה שהתחלפה בהדרגתיות לחלומית כשהזכירה את שיחת הטלפון שקיבלה.
"אני בטוחה שהיא חשובה. כמעט חשובה כמו העובדה שאני טסה ללונדון"
"את לא", קראה בהפתעה ניכרת.
"אני כן"
"את לא"
"למה אנשים מתעקשים להתווכח איתי בזמן האחרון?", הרהרתי בקול.
"אההה!!", צעקה וחיבקה אותי.
"זה יהיה נהדר בשבילך להתרענן מכל האווירה הזו"
"ספרי לי על זה", אמרתי באדישות ועניתי לטלפון שצלצל.
"אבא? כן..הכול בסדר, כן. אנחנו טסים ללונדון, אני אתגעגע אליך גם..רק שבועיים נו. כן, אל תדאג. 200 דולר? וואו, אתה גדול. כן, אני אמסור לאמא. ביי, אוהבת אותך!", סיימתי את השיחה ופניתי אל עבר הארון.
"אז מה לקחת?"
"את צריכה בגדים שיראו שאת נשית וכוחנית אבל לא פמיניסטית-שונאת-גברים. בגדים שיחשפו את הצד הפרוע שלך אבל לא יוציאו אותך זנזונת", התקדמה ליה אל עבר הארון והחלה לזרוק את תכולתו החוצה.
בהיתי בייאוש אל עבר הבגדים המסודרים, שלקח לי בערך יומיים לסדר אותם, נזרקים החוצה.
"תזכירי לי לא לסדר את הארון שלי כשאני מזעיקה אותך למצב-חירום אופנתי, טוב?"
"חה חה", הוציאה לעברי לשון.
"אני מתגעגעת לאריאל", קראה בקול עצוב.
[פלאשבאק: אריאל הוא הבחור הבלונדיני מהמסיבה במועדון שבו אלכס הכירה את מקס.
"מה עם ה..בלונדיני שתפסת?", שיניתי נושא.
"הוא שווה!!!", היא חייכה באושר.
חיבקתי אותה ולחשתי לה באוזן, "תשמרי על עצמך ואל תעשי דברים שאני לא הייתי עושה. אני לא רוצה להפוך לדודה בשלב כ"כ מוקדם בחיי"
היא בעטה בי. "היי, היי. 'דברים שאני לא הייתי עושה'", היא חיקתה את קולי.
"לא רק שהיית עושה את זה, אלא היית עושה את זה ב-ג-ד-ו-ל"
"לא נכון! את יודעת שאני ילדה טובה!", קרצתי לה ויצאנו מחדר-השירותים.]
"את נפגשת איתו הבוקר ודיברת איתו בטלפון לפני שעתיים"
"אל תזלזלי בגעגועים שלי"
"חלילה לי"
"לא קרב-כריות נו, אח..ליה זה כאב!", חטפתי כרית היישר לעבר הראש.
החדר שלי נראה כמו לאחר קרב הישרדות קשה כשליה הלכה, לא שוכחת לאחל לי "אני אוהבת אותך, תיהני הרבה! זה מגיע לך אחרי החודש הקשה שעברת. תתפרעי אבל תזכרי: לא עם כל גברברי לונדון- אלא עדיף עם אחד ספציפי. איה! טוב נו, מצטערת. אני אתגעגע אלייך"
ארבעה ימים עברו יותר מהר ממה שחשבתי שהם יעברו...
איך הפרק? אחד האהובים עליי עד כה. תגיבו בבקשה 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
