מצטערת, באמת מצטערת. שבוע לא קל ואם הייתי מפרטת כולכם הייתי מסכימים איתי ומבינים.
תודה על ההבנה ועל הציפייה. מצטערת שזה פרק כ"כ כ"כ קצר אבל לא רציתי להשאיר אתכם תלויים באוויר כ"כ הרבה.
פרק 13
נסו להעלות את הסיטואצייה הבאה בדמיונכם:
פארק יפיפה מלא בצמחייה פורחת כשבאופק מתפרש לו נוף ימי מטושטש ועמום מתחת לאורה הבוהק של הלבנה. רומנטי או לא רומנטי?.
כך מקס ואני הלכנו כשידו חובקת את מותניי ומעבירה צמרמורת עדינה בכל גבי והדבר היחיד שעליו הצלחתי לחשוב (וגם זה לווה בהפסקות של נשימה קלה) הוא: אם הערב הזה יכל להיות יותר מושלם?
כנראה שלא מומלץ להתגרות בגורל והלילה ההוא זו ההוכחה המושלמת לכך.
ככל שהתקרבנו יותר ויותר אל עבר החוף כך נעשה לי יותר ויותר קר.
מקס הרגיש בזאת, ולפתע משום מקום עצר אותי ופרש את זרועותיו לעברי.
עמדנו מחובקים וכ"כ צמודים זה לזו שיכלתי למנות את דפיקות לבו.
הנחתי את ראשי על כתפו וחייכתי, הפעם לא כמסכה או כחיוך סתמי, הפעם כחיוך אמיתי וכנה.
"וואו", לפתע מקס קרא לעברי.
התמוגגתי מאושר וברגע שעמדתי להחזיר לו "וואו" משלי, הרגשתי את אחיזתו בי נחלשת, וצפיתי בו מתרחק ממני ומתקרב אל עבר דמות מסתורית וחשוכה.
ברגע שהתחלתי לפזר קללות (בחמש שפות שונות ליתר דיוק. תודה לך אמא על זה שלא וויתרת על שיעורי השפות הזרות ביסודי ובחטיבה, בהחלט התברר כשימושי) מלוות בחיוך שטני, נקטעו מחשבותיי כש"הדמות המסתורית והחשוכה" התגלתה כבחורה חייכנית, חיננית והגרוע מכל- יפה.
עד כמה יפה אתם שואלים? ממש יפה. יותר מדי יפה.
יותר בלונדינית ממני (בסוף הערב גיליתי שגם יותר טיפשה, או לפחות בחרה להציג את עצמה כך.), יותר גבוהה ממני ויותר רזה ממני.
עיניו של מקס נצנצו כשהחליט שהגיע הזמן להציג ביננו, וכך הפסיק את מבטיי שבחנו אותה בניסיון למצוא בה פגם כלשהו, שיוכיח שהיא אנושית ולא סתם בובה שהוקפאה (ואולי זה מה שיסביר את הפנים החלולות ונטולות הרגש).
"אלכס, תכירי-זו לינדזי", קרא לעברי ואולי החיוכים שהוחלפו ביניהם נון-סטופ היו צריכים להתריע לי מההתחלה על מה שעמד להכריז בדיוק דקה לאחר-מכן: "האקסית שלי".
העלתי על פניי את החיוך המיוחד שלי שמסווג בקטגוריית: "חיוכים מיוחדים לאקסיות המושלמות של הבחורים שאני מסמפטת+++" והזדקפתי.
מבצע 'להרשים את מקס בשביל שיבין שהאקסית שלו כ"כ אאוט ואני כ"כ אין' יצא לדרך.
אהבתם? 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
