שלום שלום! שנה טובה, מתוקה ומאושרת לכולכם! 
וול החלטתי להביא לכם כמה מהקטעים שכתבתי בזמן האחרון או אפילו כמה קטעים ישנים בשביל ביקורת.
שנתחיל? 
שיחה עם אלוהים
חום של יולי-אוגוסט. אתם בטח מכירים את זה.
כ"כ חם לכם שאתם מסוגלים לטבוע באמבט של קרח שיפשיר את גופכם ויצנן את הלהט.
כ"כ חם לכם שאתם כמעט ופולטים לבה מהפה עם כל נשיפה.
אז חם.
קור של דצמבר-ינואר. אתם בטח מכירים את זה.
כ"כ קר לכם שמרגישים את זה מבעד ל-50 שכבות הבגדים שעליכם (או השומן, כל אחד והעדפתו).
כ"כ קר לכם שאתם מהלכים כמו קרחונים אנושיים שמאיימים להתנפץ כל רגע.
אז קר.
בני-האנוש הללו, לכו תבינו. כשחם דורשים כפור וקור. כשקר מייחלים לחום וללהט.
חסרי-סיפוק אני אומר.
אני מנסה, באמת שאני מנסה לגרום להם לאושר, למלא את בקשותיהם.
בתקופת בצורת התפללו לגשם. הבאתי מבול של גשם שירד ושטף את אדמת הארץ כאורח חשוב, שאחרי תקופה ממושכת של ציפייה, קפץ לבקר.
בתקופות של מבולי גשם כשסף המים כמעט ואיים לעלות על גדותיו התפללו לתקופת-רגיעה.
אז נרגעתי והפסקתי את הגשמים. סגרתי את צינורות השמיים והבאתי לשמש לזרוח ולעשות את שלה.
להפיץ את חומה השמיימי לבריות.
גם זה לא היה בסדר. חם מדי אתם אומרים. ואז קר מדי.
פזיזות היא מן השטן. חבל שלא ידעתם, יקיריי, שעמו הגיעה גם החוסר-החלטיות.
חוסר-ההחלטיות שמעייפת את ראשכם ומחשבותיכם, מרקיבה אתכם מבפנים ולבסוף הורגת אתכם.
מתי תהיו מסופקים? אני שואל.
אני לא תומכת בממשלה.
"אני לא תומכת בממשלה". כן, ככה סתם ניגשתי ואמרתי לו את זה. בסתמיות מהולה במעט הססנות.
שקלתי איך לומר לו את זה, כנראה ששקלתי יותר מדי עד שנמאס לי לחשוב וסתם כך זרקתי רצף של מילים שהתחברו לכדי משפט. שלם.
אולי בשביל לא להישמע עויינת מדי, המשפט שהעליתי סתם כך מפי לווה בחיוך עדין שסתר את המשפט, סתר את הנימה שבה הוא הוצג.
אני לא רעה, באמת שלא. אני פשוט לא תומכת בממשלה. בחוקותיה. בעובדה שהיא אמורה לייצג את קולו של העם, אבל מייצגת בעיקר את קולם המושחת של בכיריה.
חלילה לי מלהישמע אנטי-ממשלתית באופן כה מוחלט. אולי אם הממשלה הייתה מוקפת באנשי צדק- המצב, המדינה ואפילו העולם היו נראים אחרת. אולי ואולי לא.
"אני לא תומכת בממשלה", חזרתי על עצמי בשנית בכדי להישמע החלטית.
שתיקה. שני הצדדים שותקים ושוקלים את דבריהם, כיצד להציג את טענותיהם.
אתה מביט לצדדים מנסה למנוע ממבטך להיפגש עם מבטי.
אני צוחקת בלב. אתה יודע שאני צודקת ועם זאת כ"כ קשה לך להעלות את זה על שפתיך.
העולם זה דבר נורא מורכב, אני חושבת לעצמי בשקט בכדי לא לקטוע את אווירת הדממה ששוררת בחדר.
אם הייתי מנסה להישמע נורא פואמית הייתי אפילו מציינת שניתן היה לחתוך את המתח שבאוויר בעזרת סכין, אבל אני לא אז אני אמנע מזה.
"בראשית ברא ה' את השמיים ואת הארץ.."- כ"כ קל לברוא ולזרוע, כ"כ קשה לשמור על שלמות הבנייה, על השלמות. כ"כ קל לזרוע הרס, כ"כ קשה לתקן את התוצאות.
מי יודע אם ה' היה נותן לנו את העולם שברא בחמלתו הרבה, אם היה מודע לעובדה שהבריות שברא לא יטרחו לשמור עליו, לא יטרחו לשמור זה על זה.
כוח שמיימי עליון בהחלט קיים על שלל כינוייו. אני בוחרת לקרוא לו אלוהים.
אני בוחרת להאמין. להאמין בדרכי שלי. אמונה זה דבר נורא מורכב.
החוקים שהאנושות המציאה או שהעבירה את תורתו של אלוהים לדורות הבאים היא בעייני קצת בסימן שאלה. אם אני לא מאמינה בחוק מסויים למה שאני אעשה אותו? בחירה שלי הלא כן?
אם כן מדוע זה לא תקף גם לגבי חוקי הממשלה והמדינה?
שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא נגד חוקים באופן כה תקיף כמו שנשמעתי קודם.
מסגרת לעולם לא תתקיים ללא חוקים וכללים. זה הוכח. ראו כדוגמא את תקופת האבן הקדומה.
לקדמונים לא הייתה מסגרת, לא היו חוקים וכללים. הם היו רשאים להרוג זה את זה, לצוד זה את זה ואף אחד לא אמר כלום כי לא היה מה להגיד. החוק האחד והיחיד באותה תקופה היה: לשרוד.
המטרה מקדשת את האמצעים זה סעיף נוסף בחוק הראשי.
שנינו ממשיכים לשתוק ולפתע אני מרגישה את אשר עולה בראשך. אתה מרגיש נבגד.
זה בסדר, אני מנסה להשקיט את מצפוני.
גם הממשלה בוגדת באזרחיה, במדינתה.
לבסוף אני מחליטה לשבור את הדממה ולצאת מלשכת ראש הממשלה שבה אתה מכהן בתור הראש, הבוס, האחראי על המערכת המושחתת.
"ביי", אני זורקת לחלל האוויר. ככה סתם בסתמיות אבל עם רגש מודחק עמוק.
ביי אבא.
-
בגלל שלא רציתי להעמיס עליכם כ"כ הרבה קטעים בבת-אחת אני אוסיף כמה קטעים מאוחר יותר.
שתגיבו בבקשה? 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
