אוקיי, קודם כל אני מצטערת על העיכוב הגדול בפרסום הפרק.
אני יודעת שאתם מתלוננים שהפרקים קצרים אבל אני בתקופה לחוצה מבחינה בית-ספרית (יא' זו לא שנה קלה בכלל),
מה גם שאני חסרת-מוזה בזמן האחרון ואני לא רוצה להתיישב ולכתוב ושייצא משהו מאוס.
אני רוצה לכתוב פרקים שיגרמו לי ולכם להגיד (פאקינ') 'וואו'!.
אני מקווה שתיהנו מהפרק 
פרק 12
"איתי?", אמא שלי קראה בחיוך גדול ומנצנץ לעברו.
"היי אבא, זו אלכס וזו אמא שלה שמסתבר שאתה כבר מכיר", מקס הציג אותי לאביו בבלבול.
"ליז! כמה זמן עבר מאז שלא התראינו?", שאל איתי את אמא בהתרגשות.
"כן..מאז ההתמחות לפסיכולוגיה שעברנו יחדיו", אמא חייכה והעלתה על פניה מראה נוסטלגי.
"למה יש לי הרגשה שצריך להשאיר אותם לבד?", התקרבתי למקס ולחשתי לעברו.
"צריך להזמין מונית לבית-מלון", אמא עצרה לרגע את השיחה הקולחת עם איתי ופנתה אליי.
"אני יכול להסיע אתכם", הציע איתי בחיוך.
"להסיע על מה? אני לא רואה בסביבה שום מכונית", נדחפתי לשיחה.
"שכרנו מכונית", הסביר לי מקס והרגיש לרגע כמדריך טיולים.
"וואו", פלטתי בהלם מהול בהתלהבות כשבהיתי בג'יפ הענקי, הצבוע בשחור ומהוטר בלהבות אש בצדדיו, שנגלה לעיני והוחנה מעבר לכביש.
אמא ואיתי התיישבו במושבות הקדמיים, מקס ואני התיישבנו במושבים האחוריים ולבסוף דני שהתעקש לשבת (או ליתר דיוק לשכב) לבדו במושבים האמצעיים.
את רובה המכריע של הנסיעה העברתי בספק נגיעות פתאומיות לא מכוונות ספק מישושים מצידו של מקס, שנראה די משועשע מהסיטואצייה.
"אל תגידי לי שגם את תתגוררי כאן", פנה איתי אל אליזבת'-אמי.
"כן, זה הבית שלי לשבועיים הקרובים", חייכה לעברו בחיוך ביישני.
"גם אנחנו!", איתי פלט בהתרגשות.
"גם אתם מה?", שאלתי בחוסר-הבנה.
"עכשיו כשאני חושב על זה בלונד בהיר יהלום את פנייך היפות יותר משטני כהה", מקס חייך בזלזול ובהתגרות.
"עכשיו כשאני חושבת על זה, זה היה די צפוי מצידך האמת שתעלה מתישהו את סטריאוטיפ הבלונדה המצוייה, לכן כ"כ לא נעים לי לבשר לך שאני מחוץ למשוואה. אמא, ספרי לו על תעודת-ההצטיינות!", החזרתי לו.
"בכיתה ד' היא הביאה תעודת-הצטיינות מרשימה בהחלט", אמא קרצה אל עבר מקס ואני כבר דמיינתי לעצמי תסריטים שונים שבהם אני מתעשרת ומוציאה את אמא מהצוואה ומתעללת במקס. שיט, במחשבה שנייה מקס נראה אחד שיכול בהחלט לאהוב את זה.
המכונית נעצרה, המנוע דמם והוערתי מהמחשבות הזדוניות.
יצאנו מחוץ למכונית והרגשנו מחוברים ע"י הדממה החדה אשר שררה ברקע כשאל מול עינינו נגלה בית-מלון מפואר למדי.
"אתה מתעקש לעקוב אחריי לכל מקום?", חייכתי בהתנשאות אל מקס.
"לא, נראה לי שזו דווקא את שלא יכולה לעמוד בקסם שלי", החזיר לי בקריצה.
"נתראה", אמרתי במסתוריות ועמדתי להיכנס לחדרים שאמא שכרה לנו בבית-מלון.
"נתראה", ענה מקס ונכנס לחדר הסמוך לשלי מה שהפך אותו רשמית לשכן שלי לשבועיים הקרובים.
נכנסתי לחדר, הנחתי את המזוודה ואת פריקתה בצד וקפצתי על המיטה בתחושת הקלה.
המחשבות החלו להתהדות ולהיעלם והשינה פקדה את עצמה עליי, מותירה לי להירגע ולחדש מצברים לקראת ההרפתקאה הלונדונית שלי.
קמתי לקראת הלילה מופתעת מהעובדה, שפספסתי יום שלם בשינה והחלטתי שהגיע הזמן לצאת ולהציג את עצמי בפני לונדון ואנשיה.
לבושה בשמלה אלגנטית, מאופרת קלות ומאובזרת בזוג נעלי עקב, שבסוף הערב הצטערתי על-כך, יצאתי לכבוש את לונדון!.
המזל כנראה החליט להאיר לי פנים, ובדיוק כשיצאתי מהדלת, הגיח מקס עם שיער פרוע, מכנס-ספורט וללא חולצה, מה שבהחלט גרם לי לשעשוע.
"בוקר טוב", חייכתי וניסיתי להחזיר את עיניי אל עבר עיניו.
"בוקר טוב", ענה בקול עייף ונראה משועשע קלות.
"וואו", החמיא אחרי שסקר את כולי וגרם לי להסמיק.
"לאיפה את הולכת כ"כ יפה?", חקר.
"לכבוש את לונדון!", עניתי ועיניי נצנצו.
"זקוקה לתמיכה גברית?", קרץ.
"לא תזיק"
"כנסי", הכניס אותי לחדר בג'נטלמניות ובלי לומר מילה, החל מוריד את בגדיו, מולי.
"או-קיי, אני..לא אפריע", אמרתי והלכתי לשירותים להסתדר, מציצה קלות אל עבר מקס.
"ראיתי את זה", חייך בהתגרות.
"לא ניסיתי להסתיר", החזרתי לו.
"אני מוכן", צעק לי.
"הגיע הזמן, כוסית"
"התארגנתי רק רבע שעה", פלט בהתנצלות.
"רבע שעה טו מאצ'. שנזוז?"
"נזוז", חייך אליי ותפס בזרועי.
תגיבו בבקשה? :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
