החלון סגור אבל יללות ונביחות הכלבים עוברים דרכו, מונעים ממני להירגע אחרי לילה לבן.

אני מצמידה את הראש לקיר, בעוד עשן סיגריה יורד אל תוך חלל הפה שלי, ומשום מקום עולה מחשבה עליך.

משום מה בזמן האחרון אני נזכרת רק בטוב שהיה וכשהרגליים נוגעות חזרה בקרקע -כי לחשוב עליך זה לרחף על עננים- אני מבינה כמה רע לי עכשיו. הרי מי באמת רוצה להיות חסום בצורה כזו שאי- אפשר יהיה לנתץ ולשבר את החומות סביב הלב שלו?

כנראה שאני.

כי אני מבינה עכשיו ואני לא רוצה להמשיך הלאה.

אני לא יכולה ולא מסוגלת. עוד לא. וייקח לי זמן קיבינימט להשלים את כל מה שפספסתי וללמוד מכל מה שעברתי. וייקח לי זמן לחבר את עצמי לעצמי ולא בעזרת מישהו אלא אך ורק בכוחות עצמי. ויש בי את הכוח. הרבה יודעים זאת, אני יודעת זאת ואתה. 

ואתה גם יודע שאתה הדבק.

אז למה לעזאזל, בפעם הראשונה בחיים האלה, אתה אשכרה רוקד לפי הצלילים שהכאב שלי משמיע? צלילים שדומים לצרחות.

הלב שלי זועק לפרוץ החוצה ממקומו היישר לתוך העיניים שלך כך שיעקור אותן החוצה לתוך צנצנת שתהיה שמורה על המדף בחדרי.

אני מתגעגעת לרגעים בהם היית מסתכל לי בעיניים ומבין הכל, וככה לא הייתי צריכה לספר שום דבר. הייתי יושבת מולך שקופה, היית מבין כל מה שאני עוברת, היינו שוברים את הכאב והוא היה מתחלק לחצי, ואתה, כדי להקל עליי, לקחת לעצמך את החצי מהשלם והצלת אותי מעצמי, אבל אני ברגעים האלו עליתי ביוזמתי על המוקד. ואיך שהייתי נשרפת..

הנשמה שלי כבר חיוורת.

אתה יודע מה גרמת, אבל שאלת המיליון היא האם אתה מודע לאיך שאתה גורם לי להרגיש עכשיו, כשאתה לא כאן. ואני מרגישה ריקה עירומה וקרה, וכשחושבים על זה, אז, ככה בדיוק אתה אוהב אותי.

אבל לא רק. 

יש ימים שאתה מחפש משמעויות בתוך העיניים שלי, על הבטן שלי, או לפחות, היית מחפש. כי פעם זה היה ועכשיו כבר אין.

והייתי רוצה לישון, לאכול או להפסיק לשתות קפה כל- כך חזק ובכאלו כמויות, אבל זה מה שהגעגועים אליך עושים. אני מאבדת כל טיפת היגיון. געגועים אליך, שנותנים לי להרגיש בדיוק את אותה השואה שאתה נתת לנשמה ולגוף שלי לעבור כשהיית מחליט לנבור בי באמצע הלילה.

אני בספק אם הצלחתי ''לצאת'' ממך בזמן ולהציל את טיפות התקווה האחרונה והרצון לחיים שכמעט גם הם התאדו לי. אני מרגישה שאני לא אפתח את עצמי בפני אף- אחד יותר. מה זה מרגישה? יודעת.

כי אין מי שישווה לך.

אתה המסת את החומות -שהקפיאו את הרגשות שלי- עם המגע השורף הזה שלך שנשארו לי ממנו עוד כוויו על העור הלבן שלי, והייתי משתקפת לך בעיניים כשהייתי מדברת איתך -רק ככה הבנתי שאתה האחד.

וכשהייתי בוכה בגללך, חותכת או שותה ומעשנת עד שהייתי מקיאה דם -זה היה שווה להרגשה שהיית משאיר אצלי כשהיית קם והולך אחרי שהיית גומר.

וגם גומר אותי.

עזרתי לך לגמור אותי ובי. 

לא חשבתי לרגע ונתתי לעצמי לשתות מהיין החמוץ שקראת לו התשוקה. הנשמה שבי השתכרה למוות ושיחקת בה כאוות נפשך. כמה שאני שונאת אותך בגלל זה.

וכמה אני אוהבת אותך.. מילים לעולם לא יצליחו לתאר.

אהבתי שהיית מגשש בי עד שהיית מוצא פינה של נחמה, פינה חמה, והיית מתעטף בי. ונרגע. כמו שמיכת פליז בסתיו.

איך הייתי אוהבת אותך כשהיית רץ אליי שתוי, משקר לי.. ונוגע.

בכל הפעמים הייתי שלך, מכורה. ואתה עדיין בלב שלי, כאילו שסגרת את עצמך שם בכלוב ובלעת את המפתח, ההנאה שלך להיות האסיר שלי ובכלל, העובדה שאני כובלת אותך אליי מנעימה לך את הלילות איתי עד כדי שיכרון חושים. אותו שיכרון חושים שהתמכרנו אליו.

בעודי מייחלת לעצמי להשתחרר ממך -בתוך תוכי אני יודעת שאני לא רוצה את זה באמת. יש לי אהבה כל- כך טהורה אליך.

והרגשות אליך הם לא מהסוג שנגמרים. הם נשארים נאמנים אליך, נושמים אותך ובועטים לי בבטן.

הלוואי שנהיה צודקים ובסוף נבין שאנחנו לא יכולים בלי. ולא נוכל אף פעם.

אז, כשהייתי רק עם ניצנים ולך עדיין לא היו שיערות על הפנים כדי לגלח, אז כבר ידענו שזה לא ייגמר. ועכשיו, חמש שנים אחרי, אנחנו עדיין יודעים את זה -רק לא יודעים מה לעשות עם זה.

.I am the key to the lock in your house