איזה קצרים החיים האלה, אה. אנשים מתים כמו קוביות קרח שנמסות ברגע שמוציאים אותן מההקפאה. כמו קוביות דומינו, אחד אחרי השני ובמהירות בלתי יאומנת. יש כאלה שהולכים בלי שום סיבה למות, ויש את אלה בלי אפילו סיבה אחת לחיות. כמובן שקיימות אלפי סיבות, אבל לעיתים מספיקה רק אחת כדי להציל את הנפש. כדי להחזיק את מה שרופף ולהבטיח שלא ייפול, לפחות לא בזמן הקרוב. יש דברים שנשגבים מבינתי ולפעמים הרגשתי את הטעם של הסוף ולא פעם התמכרתי לו, אבל דברים שראיתי בחיי הוכיחו את מה שהם באו להוכיח, והחיים האלה הם הדבר הכי גדול שקיים, עד שגם זה הולך. בתקופה האחרונה עשיתי דברים, ניתקתי קשרים, חטאתי לא מעט, ואפילו, לא להאמין, התחייבתי. ודברים שלא עשו לי טוב השארתי כאבק מאחוריי והחלטתי לתת לשמש לחמם אותי ולא לשרוף ולגשם לשטוף אותי מכל מה שהיה ויהיה רע. פעם הייתי זונה. פעם הייתי לא שפויה. פעם הייתי מכורה. היום אני בעלת תובנה. כמה טוב שנפלתי בחיי, כי רק אחרי ירידה יש עליה. אני חדשה בגופי, חדשה במחשבתי, ואיך שלא, באה בימים בנפשי. למען יראו וייראו, אלה החיים.

זה הזמן שלי.

מצאתי עבודה בחנות צעצועים, אני מתחילה ביום חמישי הקרוב.

ואולי עוד יחזרו לי התמימות והסומק ללחיים, כי החיוך חזר אז...

אני מאושרת.

And when the night is cloudy There is still a light that shines on me

Shine until tomorrow

Let it be

עד העונג הבא.