התאספו סביבי!

נכון שאני מסתלבטת לרוב, אז מה. בעקבות זה המון 'נורות' נדלקות לי בזו אחר זו מעל הראש (כן כן, ב ד י ו ק כמו בסרטים המצויירים) ואני מבינה שאני צריכה עונה. אחת שהיא רק שלי. שהשמש תשרוף לי את העור ויהיה כפור שיקפיא לי את העצמות עד למצב של שברון. אני צריכה רגש. אני צריכה חשיבה. אני צריכה מגע. אני צריכה משהו, סימן, מישהו, ספר טוב, חבר קרוב, בדיחה מספיק טובה, לחזור להיות רזה.. כל כך הרבה דברים לעשות, מעט מאוד זמן.

אני רוצה לשבור לעצמי עצם. לפוצץ לעצמי וריד.

מלנכוליה אהובתי הנצחית. ידעתי שמעולם לא נטשת אותי.

גברת וודקה ואדון ויסקי, היכן אתם? גלגלי הצלה נוזליים שלי.