אני מרגישה חרא ואולי זה בגלל המחזור שבא באיחור ואולי לא. ואולי זה בגלל שהמצב בבית עדיין עומד על הפרק ומשגע אותי בכל דקה ביממה, ואולי זה בגלל שהלן סוגרת שבת ואין לי כוח או רצון להתקשר אליה ואני אפילו לא יודעת למה. ואולי זה בגלל שבן אדם שחשוב לי מזמין אותי אליו הביתה ואני לא מוצאת פירור של מצב רוח לדחוף לעצמי לגוף וגם לא טיפת חיוך להדביק על הפרצוף כדי ללכת ולהנות עם כל האנשים שלי, ואולי זה בגלל שאני לא יודעת מה אני עושה כרגע ולמה או איפה אני עומדת ואולי זה בגלל שאתמול הוא אמר לי שהוא מתחיל לאהוב אותי.
אני לא יודעת, אבל זו הפעם השניה שאני מאבדת את עצמי ככה. הדמות שלי הולכת והופכת מטושטשת יותר ויותר כשמיום ליום ברור לי שאני לגמרי מתאהבת.
אני שונאת להרגיש שאני חייבת לוותר עליו (וזה קרה לי הרבה בחודש האחרון) רק כי אני פוחדת שאני חלשה מדי.
למרות שאני יודעת שאני לא.
כי אם הייתי בן אדם חלש אז לא הייתי שומרת על התקווה שלי לאהוב שוב ולאהוב חזק יותר, קרוב יותר והרבה יותר.
אם הייתי בן אדם חלש אז לא הייתי נותנת מעצמי שוב ושוב ושוב בלי לבקש משהו בתמורה ולעשות את כל זה מרצון שלי ומאהבה נטו.
אם הייתי בן אדם חלש אז לא הייתי מתעקשת להיות עם חייל קרבי שכמעט ולא נמצא לידי פיזית, אבל קיים תמיד במחשבות שלי.
''אני עברתי גיהנום בדרך אליך.''
זה לא נכון לשים מרכאות כפולות בתחילת וסוף המשפט הזה כי הוא לא נאמר ורק היה תלוי אצלי בחוט בין מחשבה למחשבה.
לא הצלחתי להגיד לו את זה אתמול כמו שלא הצלחתי גם לענות לו על שום שאלה וגם לא להסתכל לו בעיניים ואפילו לא להראות לו כמה התגעגעתי אליו כשהוא לא היה כאן.
ואלוהים יודע שהתגעגעתי.
אני פוחדת ששכחתי את כל מה שלמדתי, ומה אני שווה אם אני לא יכולה להפיק תועלת מהעבר העמוס הזה שאני נושאת על הכתפיים שלי?
אני לא שווה כלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
the woman you cannot replace
