הגעתי למסקנה שאני שונאת אותו מאז שהוא לקה בסכיזופרניה.
שהייתי בים המלח, בלילה אחד, חלמתי עליו.
בחלום לימדתי אותו איך לאכול, ממש כמו שמלמדים ילד קטן.
איך אני כועסת עליו בגלל זה.
"אתה יודע מה הדבר הכי מבעית בלהודות שאתה מאוהב?", היא שאלה אותו, "אתה פשוט עירום. אתה חושף את עצמך לפגיעה ומוריד את כל ההגנות שלך. אין בגדים, אין נשק. אין שום מקום להתחבא בו. לגמרי פגיע. הדבר היחיד שהופך את זה לנסבל הוא להאמין שהאדם השני אוהב אותך בחזרה ושתוכל לבטוח בו שלא יכאיב לך."
אני יכולה לסבול עוד הרבה יותר ממה שאני עכשיו אבל אני מחליטה לשים את זה בצד, שימשיך לבעור, אבל שלא ישרוף לי את כל הבפנים.
אני מאוכזבת מעצמי, אני מרגישה שלא שתיתי מספיק הלילה. אני לא מרגישה סיפוק. השד עוד בועט בבטן ושורט לי את הגרון. אני מרגישה שיש לי בין הרגליים פצצה מתקתקת. כמו משהו מתוכי שמאיים לפרוץ החוצה, שיפרוץ מתוכי אל הבחוץ. מתחשק לי לקרוע את העור מהידיים ולתלוש את כל הורידים מהידיים. לנתק אותם ממני לצמיתות. לא רוצה בזרימה של דם בגוף הזה. לא צריכה לב שעשה החלטות בלי להתייעץ עם ההיגיון. לא מעוניינת בשומן שעוטף אותי.
אני כל כך חסינה שבא לי לצחוק מכאב ולמחות על זה גם כן. כל כך קרירה שגם רגשות שקיימים אני מחביאה עם תירוצים של 'אני פשוט לא רוצה להתקרב יותר מדי, לא רוצה להיקשר. אז תבין'.
אם הוא היה לידי עכשיו הוא לא היה מזהה אותי, בספק אם היה בכלל יושב איתי, כי כשמרגיש לו שאני זרה אז הוא קם והולך. איתי הוא יכול להתמודד, רוב הזמן, אבל עם השדים שבאים לבקר בתוכי לא.
אני לגמרי אוהבת אותו אבל צריכה להפסיק. אני רוצה להיכנס למטבח ולקחת את הסכין הכי חדה והכי ארוכה בידיעה שזו הכי תפצע אותי. ולחתוך עמוק. הכי עמוק שאני יכולה. ולנבור בתוך נבכי הנשמה ומעבר לזכרונות ששמורים לי בבטן ולתור אחריך בכל פינה ובמצולות נפשי ואז להכניס את היד ולתפוס אותך. כל כך קטן- ככה גדול. למעוך אותך ואז לנשק אותך, להחזיר אותך לשם, לחזור את כל הדרך חזרה. ולתפור את עצמי בחבלים שחורים.
ורק אז, לישון בשקט.
וגם זה לא בטוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
the woman you cannot replace
