לפעמים אני חושבת לעצמי - כמה עצובה התקופה הזו שאנחנו נמצאים בה עכשיו.
הרי אני צמאה כלכך לרומנטיקה, לשינוי.. להרגשה שנלחמים עליי, חולמת על הבחור שישיר לי סרנדות מתחת לחלון, עזבו חלון, בואו נהיה אמיתיים, מוכנה להסתפק ב"לשלוח סמס מושי"
הרי אני צמאה להרפתקאות, לדראמות, לעשייה תמידית ולחלומות להגשים
והמציאות. היא כמו טיפות אחרונות של מים בבקבוק באמצע מדבר גדול ויבש
והרי שהמציאות היא לא מה שאנחנו רואים אלא מה שאנחנו חושבים.... ומה נשאר לחשוב כשחולמים מגדלים ותקועים במרתף.
ולא אני לא אהיה קטנונית ואגיד שאני לא מרוצה מהמציאות הזו, ההפך הוא.... אבל חסר לי המגע הזה שיהפוך כל שעה במערכת יחסים לשניה בלתי נשכחת, המגע הזה שיתן משמעות לכל יום ולא הגדרה של מספר משימות שצריך לבצע במספר שעות
רוצה להרגיש
ולא סתם להתקיים...
כי חיים הם לא מובנים מאליו, כך גם האנשים שאותם אתה אוהב...
ומה אבקש כשאראה כוכב נופל?
שאדע שחיי שווים משו בעיניי אלו שאני אוהבת..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
