טוב יותר? אני לא יודעת.
אני כבר לא בוכה של כמה דקות.. אולי פעמים גג שלוש ביום
אני לא בוכה ברגע שרואה אותך מתחבר במסנג'ר או מגיב למישהו בפייסבוק
אבל אני בוכה ברגע שמביטה מסביב.. החדר שלי.. כמה צחוקים עברנו פה
הפעמים שעשינו קרב כריות
או ניסינו להתקין את המדפסת
כששכבנו מחובקים וצחקנו על הזוגות האלו שנפרדים אחרי 3 חודשים...
כשהתקלחנו ביחד ואחרי זה התכרבלנו מתחת לשמיכה ודיברנו על הכל ועל כולם
כשהבאת את ידי אל חזך ואמרת "זה שלך"..
כשראינו סרטים
או שסתם... ישבנו עם פיצה.. בנינו תוכניות לקיץ, לתקופה כשההורים שלך יטוסו לחו"ל
ואהבנו
בוכה ולא יכולה לעצור
ואנשים באים ומציעים לי דברים
"רוצה לצאת לפאב מחר?"..
"מה את עושה ביום שני?"...
"שומעת.. אני עם אוטו.. אני קופץ אלייך שניה"
ואני לא רוצה
רוצה אותך..
לאהוב זה לשחרר הלא כך?
לשחרר.. אתה וודאי מרגיש הקלה.. אתה וודאי עכשיו עם חברים שלך שמח וטוב לך.... מריץ בדיחות, רואה סרט, אולי אפילו חושב על מישהי אחרת.. מי יודע...
ומי אני שתקח לך את החופש הזה שכלכך רצית...
ואני אוהבת אותך.. ואם טוב לך עכשיו, אני שמחה...
ואני לא מסוגלת לכעוס עלייך אפילו לא לרגע
רק להצטער שזה נגמר ולהיזכר עם חיוך ודמעה בכל מה שעברנו ומה שלא יקרה עוד שוב
אבל עדין מדי לילה
אומר תפילה קטנה
שאולי אם ירצה האל.. תחזור אליי
לכאן.