~It's Always About You~

קודם כל ולפני הכל,

משהו חשוב. חשוב מאוד.

הכנרת שלנו היא כל מקור המים שלנו, ממה שאנחנו מתקלחים, שותים, מצחצחים שיניים או אפילו סתם משקים את הדשא. אבל תגידו את האמת, אתם באמת שומרים על המים שיש בתוכה? תחשבו על זה לרגע. הכנרת כבר מתחת לקו השחור. וזה בגללנו. אנחנו הורסים לנו את המדינה ככה. אפשר להאשים את אולמרט כל הזמן, אבל לפחות תנסו לעשות משהו בנושא. אחרת נצטרך לעבור לקנדה."איייי..!" D:

פרק 2:

התרחקתי ממנו ועברתי לחלק אחר של החנות, מקווה שהוא לא בא אחרי. אבל טעיתי. "תתרחק ממני, אני לא רוצה שום קשר איתך," אמרתי לו בפשטות ודפדפתי בין החולצות שהיו על הקולב. "אמרתי לך כבר שאני מצטער, נכון? לפחות 20 פעמים." אמר ונקב בי מבט, הרגשתי את זה. הסתובבתי אליו ורק אז הבחנתי עד כמה הוא השתנה. שיערו שבעבר היה חום, עכשיו בלונדיני למחצה מרוב גלישה בים, ועיניו הכחולות נראו פתאום מעט אפורות, עצובות. סגנונו השתנה לסגנון של "גולשים", סגנון מגניב כזה, אהבתי את הסגנון הזה. אך למרות הכל, לא שכחתי מה היה. "מצטער? זהו? אתה לא זוכר מה אתה עשית לי, נכון?! אין לך שמץ של מושג.!" אמרתי ספק צעקתי והסתכלתי לו בעיניים, דמעות היו בעיני. "בטח שאני זוכר..! מה את חושבת שאני, איזה אידיוט?." אמר וניסה להוריד את הטון של השיחה הזאת. "כן," לחשתי וקיוויתי שישמע. "אז את טועה. מאוד טועה. מאז שזה קרה אני.. אני השתניתי. את רואה את זה בעצמך.." אמר והתקרב אלי, והעביר את השיער שהיה על פני מאחורי אוזני. "שון, אולי השתנית מבחוץ, אבל איך אני אדע שגם מבפנים?." לחשתי ודמעה אחת קטנה זלגה מעיני אך ניגבתי אותה במהירות, שלא יראה. "אני רוצה להוכיח לך.. הנה, קחי," אמר לי והושיט לי פיסת נייר ישנה, ועליה כתובת ומספר טלפון נייד. "אני.. אני לא בטוחה שזה רעיון טוב." אמרתי והסתכלתי לו בעיניים. "תעשי מה שאת רוצה." אמר בפשטות ונשק לי נשיקה רכה על שפתי, יצא מן החנות והותיר אותי בלי מילים. ואז הגיחה ליז משום מקום. "מה קרה פה עכשיו?!. זה היה שון?!.." שאלה ליז והביטה בי במבט מבולבל. "אהה.. כן.." אמרתי וגם אני לא האמנתי. "מה הוא עשה פה?!." שאלה ליז וניערה אותי מההלם. התעשתי והושטתי לה את הפתק שנתן לי לפני דקה. "ואת עומדת לעשות את זה?." שאלה ליז כעבור כמה שניות ולא הורידה את עיניה מהפתק. "אם רק הייתי יודעת.." אמרתי לה ויצאנו שתינו מהחנות. ביקשתי ממנה שנדבר על זה כבר בבית שלי, ועכשיו רק נבלה בקניון. וכמובן שהיא הסכימה. עברנו בין חנות לחנות אבל לא מצאנו כלום. ואז נכנסנו לחנות אחת, ששמה מסובך וארוך ואני גם לא ממש זוכרת אותו.. ושם כל אחת מצאה את מה שחיפשה בדיוק. ליז מצאה גופיית רצועות שחורה עם נקודות לבנות ומחשוף לא עמוק מדי, חצאית שחורה עם חגורה לבנה עם נקודות שחורות, ונעלי עקב לבנות. את האביזרים אמרנו שנימצא בחנות אחרת כבר. אני מצאתי מכנס סקיני ג'ינס שחור עם קיפולים קטנים בסופו, וחגורה לבנה חלקה ודקה. ללא שום ציור או כיתוב. לקחתי גם נעלי עקב שחורות ופשוטות, ואת החולצה קניתי בחנות אחרת, חולצת T שחורה ועליה גולגולת לבנה גדולה עם נצנצים במרכז ומתחתיה כתוב בקטן "my life isn’t over" (החיים שלי עוד לא נגמרו) שהייתה צמודה לגוף. שילמנו, יצאנו מהחנות והתקדמנו לעבר TNT, שם נקנה את האביזרים. הגענו לחנות וכל אחת הלכה לנקודה שלה. כעבור חמש דקות שתינו הגענו לקופה עם האביזרים. ליז קנתה עגילי חישוק לבנים וצמידים לבנים בצורת חישוק התואמים לעגילים. אני קניתי עגילי חוטים שחורים, ושרשרת שחורה שאליה מחוברת גולגולת לבנה קטנה. את הסיידליפ הלכנו לקנות בחנות תומר מיד אחר כך. שילמנו ויצאנו לעבר תומר. 'תומר היא חנות קטנה וחשוכה של פריקים משועממים', ליז תמיד הייתה אומרת. אבל מאז טוקיו הוטל.. היא הולכת רק לשם.. למרות שלליז היה חבר, היא התייחסה יותר לטוקיו הוטל מאשר אליו.ליז אף פעם לא סיפרה לי מי זה החבר שלה.היא אמרה שהם כרתו ברית, או משהו כזה. נכנסנו וגילינו שאין סיידליפים. יצאנו מהחנות בעצב וליז אמרה שיש מן מקום כזה שעושים בו פירסינגים וקעקועים, אז הלכנו לשם. מצאתי סיידליפ שחור לבן (כל קצה צבע אחר) וישר לקחתי אותו. יצאנו מהקניון, עם שקיות מלאות בגדים, ועם ראש מלא במחשבה. מה אני עומדת לעשות בנוגע לשון? פשוט לשכוח מהכל?. לא ידעתי בבירור מה אני עומדת לעשות. הגענו הביתה במונית, ונכנסנו לחדר שלי. ורק אז חשבתי לעצמי; הוא אהב אותי, בגד בי, ביקש סליחה, סלחתי לו, ואחר כך הוא בגד בי שוב עם החברה הכי טובה שלי לשעבר- לורן. עכשיו היא האויבת הכי גדולה שלי. היא גם יותר יפה ממני, גם יותר מקובלת ממני.. היא פשוט יותר טובה ממני בהכל. בכל מקרה, התשובה לשאלת הנושא, מה אני עומדת לעשות, לא עמדה בפתח. "אז מה את עומדת לעשות?" שאלה פתאום ליז, ואני רק צחקתי והיא לא הבינה למה. "טוב.. נראה לי שאני אתחיל לזוז הביתה.." אמרה ליז ונאנחה. היא קמה לעבר הדלת ונעמדה מולה. "אולי.. אולי תישארי לישון פה? אני אזדקק לחברה הלילה בגלל.. את יודעת.." אמרתי והבטתי בעיניה. "אממ.. טוב.. לא נראה לי שלאמא שלי יהיה אכפת. בסך הכל, חופש גדול.." אמרה ושלפה את הטלפון הנייד מהכיס שלה. היא חייגה מספר ושמה אותו ליד אוזנה. "הלו? כן אמא. אוקי. בסדר. מה? אוקיי. טוב. טוב. כן. אפשר לישון אצל קייט?. תודה. טוב. כן יש לה. אני אצחצח. אוקיי. כן. בסדר. ביי." אמרה וחתמה את השיחה. "שיחה מעניינת," אמרתי ויצאתי בצחקוק לעבר המקלחת. בינתיים נשארה על המיטה שלי והתעניינה בחדר.  'מה יש לה פה..?' שאלה את עצמה והביטה בסקרנות בשידה הקטנה שליד המיטה שלי. היא הושיטה יד לפתוח אותה, אך גילתה שהיא נעולה. 'דמאט זה נעול. איפה היא תחביא את המפתח?. לחשוב כמו קייטלין, לחשוב כמו קייטלין.. דולפינים, פרחים, מחשב, קנגורו.. קנגורו!' חשבה ליז וחיפשה את בובת הקנגורו הענקית של קייטלין. "הנה את!."  לחשה לעצמה והביטה לעבר הארון. 'אבל.. איך אני יגיע אליך?..' חשבה ליז כשראתה שהארון ממש גבוה. היא עלתה על השולחן שהיה קרוב מאוד למיטה, והושיטה יד לעבר הארון. 'הנה.. הגעתי!' אמרה ונגעה קלות בקנגורו. היא הכניסה את ידה לכיס שלו ובחשה שם מעט. "מצאתי!" אמרה בשקט והסתכלה למטה. 'גבוה,' חשבה. "טוב, עץ נופל!!.." אמרה בשקט ונפלה על המיטה. 'טוב, ועכשיו לעיניינו..' חייכה ליז חיוך גדול והכניסה את המפתח למנעול, וסובבה. "יש..! מתאים!" לחשה לעצמה וחייכה חיוך ניצחון. היא פתחה את המגירה באיטיות והביטה לתוכה במבט מבולבל. 'מה כל אלה..?' הושיטה את ידה לתוך המגירה והוציאה דף נייר מקומט בגודל בינוני שהיה נראה כמו עיתון ישן. היא החלה לקרוא: 'תינוקת בת שנה נחלצת משריפה אכזרית ברחוב גולדן בהמבורג' קראה ליז וכמעט והתעלפה.

יום טוב.