הכל קורה כ"כ מהר. ואין דרך לעצור את הגלגל שעכשיו מתגלגל במורד שביל החיים...
אז כן, אני אמורה להיות מאושרת. אבל אני לא.
וכן, אני אמורה לשמוח שיש מישהו שמתעניין בי. אבל אני לא.
וכן אני אמורה לשמוח שבזמן שהראש שלי חושב 40 אני נמצאת על ה46, קרובה מאי-פעם למה שכ"כ רציתי.
וכן, אני מתחדשת, ומשתנה, ומתגברת, ומתביישת. אבל משהו עוצר בעדי. מה?
תמיד אהבתי לכתוב לעצמי, בין אם זה וירטואלי, מוחשי, לעצמי, לכם, לי.
היה לי יומן מכיתה ה' בערך עד ז'. הפסקתי לכתוב בו ממזמן. ואז התחיל העניין של ישרא, פתחתי בלוג. ועוד אחד. ועוד אחד.
בכל פעם ניסיתי להסוות את האדם מאחורי המסך. בכל פעם לא הצלחתי.
נמאס לי להתחבא. כ"כ נמאס.
נפגשתי לפני יומיים עם ידי שדיברתי איתו בICQ. דיברנו, היה נחמד. כשדיברנו אחרי שעה בICQ הוא אמר לי משהו שהיה אמור לשמח אותי. לא יקרה היום, או מחר, או מחרתיים, או מתישהו בעתיד. אלא אם כן אני אשנה את נקודת המחשבה שלי ואסובב את ההיגיון שלי והמוח 360 מעלות.
אני יודעת שזה לא בסדר, מצד שני אין משהו שמצביע על כך שאני עושה משהו רע.[הגעתי למצב שאני שונאת אוכל ובכל זאת אוכלת.]
אני מתנתקת מכולם. מכל איש ואיש שהיו כ"כ חשובים לי בעבר. אני מתנתקת מהם כאילו כלום, כאילו לא בכיתי או צחקתי איתם.
אני מתעמקת בספרים ובדימיון שלי. הם היחידים שיכולים לספר לי 'הפי אנדינג' וגם זה בר לא קורה כי הדימיון שלי גם התעוות.
בחצי שנה האחרונה עברתי כ"כ הרבה.
ניסיתי להתאבד[עם 5 אקמול{?} מה לעזאזעל חשבתי?].
חתכתי.
צמתי.
ניסיתי להקיא. ונחנקתי בזמן שניסיתי.
לעולם לא אחזור להיות אותה אחת שהייתי.
ועכשיו, בזמן שאני מחכה למיטה שתבוא אני חושבת על אותן בנות שנכנסות ורואות שלדים. והן נגעלות באותן שלדים. והן רואות בנות רזות, ורוצות להיות כמותן. אז הן מחליטות להתחיל 'דיאטה' ונשאבות. ובבוא הזמן רוצות להיראות כמו אותן שלדים שנגעלו מהן כ"כ. והן צמות, ומקיאות, ובוכות, ולא עוזבות את אותה אחת-אנה. ומיה. ומה שבעצם הם לא מבינות זה שהן לא קיימות.
חברה שלי בבית חולים. אנחנו מדברות. דיברנו והיא שקלה 39.5. אמרתי לה די, שהיא כבר אנורקטית.
היא אמרה לי שאני אנורקטית. אני לא. נדמה לי.
mirrors never lie. נדמה לי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
That's not my name