Life is not a fairy tale,

Don't look at me

[?]Everyday is so wonderful Then suddenly, it's hard to breathe Now and then, i get insecure From all the pain, i'm so ashamed

[?]But I am beautiful[?] no matter what they say Words can't bring me down I am beautiful[?] in every single way Yes, words can't bring me down, Oh no, so don't you bring me down today

To all your friends, you're delirious So consumed in all your doom Trying hard to fill the emptiness The pieces gone, left the puzzle undone Is that the way it is

Cause? you are beautiful[?] no matter what they say Words can't bring you down Cause? you are beautiful in every single way Yes, words can't bring you down Oh no, so don't you bring me down today

No matter what we do (no matter what we do) No matter what we say (no matter what we say) Wer'e the song inside the tune Full of beautiful mistakes

And everywhere we go ( and everywhere we go) The sun will always shine (the sun will always, always) But tomorrow will find a way And tomorrow we might awake on the other side (on the other side....)

Cause? we are beautiful no matter what they say Yes, words won't bring us down, oh no We are beautiful in every single way Yes, words can't bring us down Oh no, so don't you bring me down today

Oh yeah don't you bring me down today

Don't you bring me down today

כ"כ הרבה בולשיט בשיר שאורכו 4 דקות.

איך זה ייתכן שבמשקל 46 לילדה בת 15.5 שמתנסת לגובה של 1.63 תרגיש כ"כ שמנה עם עצמה ותראה כ"כ שמנה?

Orel

 הכל קורה כ"כ מהר. ואין דרך לעצור את הגלגל שעכשיו מתגלגל במורד שביל החיים...

אז כן, אני אמורה להיות מאושרת. אבל אני לא.

וכן, אני אמורה לשמוח שיש מישהו שמתעניין בי. אבל אני לא.

וכן אני אמורה לשמוח שבזמן שהראש שלי חושב 40 אני נמצאת על ה46, קרובה מאי-פעם למה שכ"כ רציתי.

וכן, אני מתחדשת, ומשתנה, ומתגברת, ומתביישת. אבל משהו עוצר בעדי. מה?

תמיד אהבתי לכתוב לעצמי, בין אם זה וירטואלי, מוחשי, לעצמי, לכם, לי.

היה לי יומן מכיתה ה' בערך עד ז'. הפסקתי לכתוב בו ממזמן. ואז התחיל העניין של ישרא, פתחתי בלוג. ועוד אחד. ועוד אחד.

בכל פעם ניסיתי להסוות את האדם מאחורי המסך. בכל פעם לא הצלחתי.

נמאס לי להתחבא. כ"כ נמאס.

נפגשתי לפני יומיים עם ידי שדיברתי איתו בICQ. דיברנו, היה נחמד. כשדיברנו אחרי שעה בICQ הוא אמר לי משהו שהיה אמור לשמח אותי. לא יקרה היום, או מחר, או מחרתיים, או מתישהו בעתיד. אלא אם כן אני אשנה את נקודת המחשבה שלי ואסובב את ההיגיון שלי והמוח 360 מעלות.

אני יודעת שזה לא בסדר, מצד שני אין משהו שמצביע על כך שאני עושה משהו רע.[הגעתי למצב שאני שונאת אוכל ובכל זאת אוכלת.]

אני מתנתקת מכולם. מכל איש ואיש שהיו כ"כ חשובים לי בעבר. אני מתנתקת מהם כאילו כלום, כאילו לא בכיתי או צחקתי איתם.

אני מתעמקת בספרים ובדימיון שלי. הם היחידים שיכולים לספר לי 'הפי אנדינג' וגם זה בר לא קורה כי הדימיון שלי גם התעוות.

בחצי שנה האחרונה עברתי כ"כ הרבה.

ניסיתי להתאבד[עם 5 אקמול{?} מה לעזאזעל חשבתי?].

חתכתי.

צמתי.

ניסיתי להקיא. ונחנקתי בזמן שניסיתי.

לעולם לא אחזור להיות אותה אחת שהייתי.

ועכשיו, בזמן שאני מחכה למיטה שתבוא אני חושבת על אותן בנות שנכנסות ורואות שלדים. והן נגעלות באותן שלדים. והן רואות בנות רזות, ורוצות להיות כמותן. אז הן מחליטות להתחיל 'דיאטה' ונשאבות. ובבוא הזמן רוצות להיראות כמו אותן שלדים שנגעלו מהן כ"כ. והן צמות, ומקיאות, ובוכות, ולא עוזבות את אותה אחת-אנה. ומיה. ומה שבעצם הם לא מבינות זה שהן לא קיימות.

חברה שלי בבית חולים. אנחנו מדברות. דיברנו והיא שקלה 39.5. אמרתי לה די, שהיא כבר אנורקטית.

היא אמרה לי שאני אנורקטית. אני לא. נדמה לי.

mirrors never lie. נדמה לי.