בחיפושים

אתמול אני וירדן הלכנו לראות הר ברוקבק! ;;

אבל לפני זה, הייתי צריכה קודם כל להגיע לפנורמה באטובוס, ולתומי חשבתי ש123 מגיע אליו.

ואפילו חשבתי שאם לא, אבא יטרח להגיד לי, אבל הלקח שלי מאותו הרגע-

לא לסמוך על אבא!

אז כשהוא פנה במרכז חורב חשבתי שאולי עוד יש סיכוי שהוא מגיע בדרך עקומה לכרמל, אבל אז, כשהוא התחיל לרדת בפרויד...

ואז ירדתי בקניון חיפה וחכיתי שעות ל133. הוא הגיע בשבע. שזה בדיוק מתי שהתחיל הסרט.

כשסוףסוף הגעתי לכרמל רצתי עם ירדן שכבר חכיתה שם לפנורמה והגענו מתנשפות כדי לבקש כרטיסים ו-

נגמרו להם!

בדרך פלא ובלתי אמינה ההורים שלי הסכימו להחזיר אותנו. אחרי שההקרנה השניה תסיים.

משמע הלכנו לסרט ברבע ל10 =]

והוא היה כ"כ עצוב ויפה שזה כואב. אבל באמת כואב..ואפילו בכיתי...T_T פאקקק

זה לא יוצא לי מהראש!

תמונות קטנות,כי זה טוב =]

 והקטע שכבר ממש זרמו ממני נהרות+ אחת קטנה של הית' לדג'ר כי הוא כ"כ יפה (לא הכי טובה שלו,אבל מילא, זה מה שמצאתי בדרך =])

  אמא עברה על החיבור האחרון שלי באנגלית, וגילתה את ראיית העולם השלילית שלי.

זה נכון,אמרתי לה שאני כבר לא מרגישה שיש לי על מה לשמוח ושהיא לא הראשונה שואמרת שאני שלילית.

היא אמרה כל מיני דברים וביניהם שאם אני לא יכולה לבוא אליהם אז נלך למישהו אחר (לא במילים הלאה,אבל אני לא זוכרת בדיוק).

ואני רוצה פסיכולוג, באמת.

אבל עכשיו חשבתי על זה שאם אני באמת רוצה מישהו שיקשיב לבעיות שלי רק כי משלמים לו.

אני רוצה משיהו שיקשיב לבעיות שלי כי זה מעניין אותו והוא באמת רוצה.

אבל עוד לא מאצתי אנשים כאלה, וזה לא תלוי רק בעניין שלהם. אני פשוט לא יודעת לספר לאנשים מה שאני רוצה. :|

אני פשוט...לא.

אני גם קצת לא סומכת עליהם מספיק.

[סליחה.אהמ.]