בחיפושים

נתחיל מזה שבדרך הביתה, האמפי התפגר (טוב לא,רק נגמרה לו הסוללה) ובדיוק כשירדתי במדרגות לכיוון הבית ראיתי ילדה אחת שלמדה איתי ביסודי הולכת מתחתיי.

וזהיתי אותה. אני מזהה את כולם, את רובם. (כי אני זוכרת פרצופים ממש טוב =])

וביסודי אף עפם לא דיברתי איתה,תמיד חשבתי שהיא דיי סנובית. ובטח שלא חשבתי שהיא יודעת את השם שלי.

ומסתבר שהיא ידעה. ושהיא פאקינג זוכרת אותי! X_X

היא הסתובבה ואמרה משהו בסגנון- "ענת?את למדת איתי,נכון?בו'3?"

ואני אמרתי כן וכן והיא המשיכה לשאול אותי "את זוכרת אותי" ו"באיזה בצפר את לומדת" ושאר ירקות.

(הלך איתה גם עוד מישהו שהתלונן שלא זוכרים אותו ואז נזכרתי מי הוא. [לפי האףXD]) וזה היה כ"כ מוזר.

היא הבנאדם האחרון שהייתי חושבת שיזכור אותי!

בכולופן, היא הייתה בסדר =]

וטליה התקשרה אתמול. ודיברנו על מה שלא דיברנו במשך חודשיים, וכל אחת חשבה שהשנייה לא התקשרה דווקא. (אני אומרת שהטלפון שלה דפוק כי הוא לא מעביר את השיחות לשלי.><)

וזה היה נחמד.

ואז בלילה נזכרתי במישהו, ה-מישהו, שאני לא אקרא לו אפילו בשם בדוי.

ואני כל כך אוהבת אותו.

מכיתה ח'.

אני לא יכולה עם זה.

הוא כל הזמן נמצא שם בתוך הראש שלי! ואני כל הזמן נזכרת בו לפעמים ואני יכולה לבכות בגללו

בגלל שאני כל כך אוהבת אותו.

והוא לא.

ואני נזכרת בכל מיני דברים שקשורים אליו ובכל מיני שיחות איתו וזה רק גורם לי לבכות עוד יותר. וכשאני נזכרת בפעם האחרונה שנפגשתי איתו ושבוקשי דיברנו וקרה משהו-

אז אני מבינה שבחיים לא יהיה סיכוי שיהיה משהו, כי הוא לא אוהב אותי, אני יודעת.

והוא היה כל כך אדיש (ואלי עדיין, אליי לפחות. בעצם,לרוב האנשים).

אני לא רוצה לאהוב אותו

אני לא רוצה לחשוב עליו כל הזמן

אני רוצה לשכוח אותו ואני רוצה לאהוב מישהו אחר, מישהו עם סיכוי.

 והוא כל הזמן שם, גורם לי לבכות.

זה לא שאני לא חושבת על אף אחד אחר חוץ ממנו, אני יכולה לחשוב על אנשים אחרים בתור "הוא חתיך, והוא נראה טוב, והוא שקסי חמדמד" אבל אליו אף פעם לא נמשכתי חיצונית,

יותר מזה, אני אפילו לא מבינה למה אני כל כך אוהבת אותו.

הרי אין לי סיבה נראית לעין, נראית ללב, וכל פעם שאני נזכרת בו ואני מנסה להוציא אותו מהראש שלי ולהבין למה אני כ"כ אוהבת אותו-

אני לא.ואני בוכה כי זה ממש כואב לי.

אני אוהבת אותך.