אני אוהבת אתכם, אתם יודעים?
למרות שמעולם לא הכרתי אותכם.
אני כועסת.
כועסת על זה שמועלם לא יצא לי להכיר אותכם.
כועסת על זה שאבא שלי נשאר בן 16 עם שני אחים וסבתא, בדיוק לפני שעמדתם לטייל כולכם באירופה.
כועסת על התאונה שלקחה אתכם, כשנסעתם לעשות סידורים לאותו טיול, למרות שאני לא יודעת מי אשם.
אבא אמר לי "עזבי" כששאלתי.
לפעמים אני חושבת עליכם ובוכה. כי אני כועסת, כי אני מתוסכלת, סתם כי אני בדיכאון.
ואני כל כך רוצה להכיר אותכם, ואני כל כך רוצה שתחיו. סבא וסבתא.
סבא, כולם דיברו עליך עכשיו, קצת.
אמרו שהיית בן אדם נפלא.
בן כמה היית אמור להיות היום.
75, וזה נראה לי פתאום גיל כל כך צעיר.
הקדישו לך ספר, ואתה מופיע בו.
אני גם רוצה להכיר אותך, אני גם רוצה לדעת שאתה בן אדם מדהים.
אני גם רוצה לבלות איתך כמו עם סבא וסבתא השניים.
שני סבא וסבתא. כשהייתי קטנה חשבתי שזה מוזר,
שיש שני סבא ושתי סבתא.
סבתא, לפעמים אני חושבת שזה אירוני.
היו לך 3 תאונות, אחת כשנתקעת על פסי רכבת,
עוד אחת שממנה לאבא יש את הצלקת,
והשלישית, האחרונה, שבה הלכת.
ולמה? למה לא יצאת גם מזאתי?
סבתא, רכבת העיפה את המוכנית שלך כשישבת בה-
ושרדת את זה. אבא סיפר לי את זה כשעמדתי על פסי הרכבת האלה.
סבתא, למה לא יצאת מהאחרונה?
ואתם שניכם כאן מאחורי, תלויים על הקיר, כל כך יפים.
ויש כל כך הרבה דברים שאני עוד לא יודעת עליכם.
ואני לפעמים מעיפה מבט וחושבת איך זה היה יכול להיות אם הייתם כאן.
ומה הייתם חושבים.
ומה אתם חושבים עכשיו.
ואם יש דבר כזה 'גן עדן', ואתם שם, אתם רואים אותי?
אתם רואים את הבנים שלכם?
אתם רואים את הנכדים שלכם?
אתם רואים מה אני כותבת?
אני אוהבת אתכם, אתם יודעים?
נער הייתי/מיכאל איילי
"הספר מוקדש לזכרו של יונה שרון ז"ל, שהיה תלמידי והיה למורי."
תשנ"ד 1994
-"איזו וילה מפוארת," מתלהב יונה, הצעיר שבין הבחורים, והחריף מכולם. חיוך פיקחות וחוש הומור יוצא דופן מאפיינים אותו.
-"אין ספק," אמר (יונה) "שתוך זמן סביר תקום מדינה יהודית. גם להתחסדות יש גבול. העולם, שגם לו חלק באסוננו, ייאלץ לרצות אותנו, כדי שירגיע את מצפונו הגמיש, בפני עצמו, ובפני בוראו. עוד תראה שאנו נהיה אזרחים של מדינה ציונית, באחד הימים. עוד נפליא את העולם כולו." מאור פניו העיד שהוא מקבל את משאלת ליבו כעובדה קיימת.
-"על זה אומרים הבריות," ציין יונה, "שיש יותר מזל משכל."
"מה כוונתך? שאני קיבלתי את המכה ולא אתה?"
"אני מתכוון שלא דקרו אותנו," השיב והפריח מגרונו צחוק בריא, על חשבוני.
-"בוא, נחזור הביתה, על עוד נפשנו בקירבנו. אחרת, בעיר נהיה כשני כבשים בין זאבים." אמרתי.
"לעזאזל," רטן יונה, "מתי נהיה כבר גם אנו זאבים? נמאס לי להיות כבש או שפן ניצחי." בקולו הורגש זעם, או הטחת אשמה כלפי כותבת עלומה.
-אין ספק, הוא (יונה) הגיע ארצה, ומתהלך כאזרח חופשי במדינה ציונית. גם בהקיץ חלם על זה. פניו היו מאורכות, עורו בהיר, עיניו וגבות עיניו שחורות, שערותיו שטניות, מתרוממות גבוה מעל למצחו, שביל באמצע ומסורק לאחור כמו לאלביס פרסלי. גם דמה לו במקצת. פיו הפיק מרגליות של הומור, הלצות, משחקי מילים. פקחותו וחביבותו נתזו לסביבתו כזיקוקי דינור.
מאוחר יותר, בארץ, בשומעו את הביטוי 'לשון נופל על לשון', הכריז: "לא אצלי! אצלי הלשון קופצת על לשון!"
-השתטחתי על מרבצי, ולידי יונה. הסתכלתי בעיניו הפקחיות כל כך, השופעות חיות, תבונה ועירנות. לא טעיתי, בעיניו כבעיני נצצו דמעות. "עשיתי את החשבון," אמר. (....) ירדנו מהאניה וכבר עלינו על המשאיות. בפה פעור הסתכלנו על הבתים הקטנים של חיפה, על הכרמל, על העצים, על הנוף הירוק. (....) בפעם הראשונה הרגשנו שאנו חופשיים...
נערים היינו...
זאת מן הרגשה מוזרה, לקרוא עליו בספר.
על התיאורים שלו כבן אדם, חיצונית ופנימית.
ואני לא יודעת למה, אני מרגיש גאה. שהוא סבא שלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
