אף פעם לא כתבתי שני פוסטים ביום במרחק כ"כ קצר.
אחרי שסיימתי את הפוסט למטה ואחרי סבב בלוגים/תגובות/מסנ (לא שדיברתי עם מישהו) קצר, כל ההרגשה הקצת טובה שעוד נשארה בי הלכה לחפש מקום אחר.
הרבה אנשים שאני אוהבת נהרסים אחד אחרי השני, חיצונית, פנימית
הרבה אנשים שאני אוהבת הופכים לאט לאט לאנשים שלא כייף לי להיות לידם, אנשים אחרים
הרבה אנשים שאני אוהבת כבר לא אנשים שאני מאוד אוהבת, בא לי להקיא
בגללי, בגללם.
בין אם היא שינתה את מי שהיא הייתה
ואם זה הוא ששם רק על מי שמתאים לו באותו הרגע-
לא רק הוא אחד
עוד הוא
עוד היא
וזאת שהחליטה שאדישות היא הדרך
ההיא שלא מתקשרת ופעם הייתה החברה הכי טובה שלי
ידיד טוב שאפילו שלום כבר לא אומרים
אחת שאני לא יודעת איך להתמודד איתה
ואחרת שכועסת עליי דווקא
עוד חברים שאני כבר לא רואה
עוד חברים שלא שולחים היי קטן
עוד חברים שלא ראויים להיקרא חברים
שפעם באמת אהבתי אותם
אני עדיין, את חלקם
בגללם
ובגללי, אולי.
אני לא פוסלת
אני עומדת לבכות רק מלראות מה קורה עם כל האנשים האלה
ומה קורה איתי
ואיתם ביחד
חלקכם אני רוצה שילכו לעזאזל
אין לי על מה לדבר איתכם
וחלק שתישארו
ולנסות לעשות את הכל נחמד ויפה
עד שיבוא משהו קטן
שוב פעם
ויהרוס הכל
וכל פעם ליותר זמן
בגללכם
בגללי
ולמה אני לא עושה כלום?
לא יודעת
למה אתם- למשל את שלא מתקשרת, האדם היחיד שאני אהיה מוכנה לדבר איתו בטלפון שעות- לא עושים כלום?
נחזור אליך, הלא מתקשרת
אני יודעת שאמרתי שאני אתקשר
אחרי שדיברנו ביום כיפור על למה בעצם,
במשך שנה בקושי התראנו, בקושי דיברנו
אני יודעת שלא התקשרתי
אני שונאת לדבר בטלפון וזה נדחה ונדחה, בגלל ששכחתי בגלל שהיה כבר מאוחר אולי בגלל שבאמת- לא היה לי כוח לדבר בטלפון
ואז כשבאמת עמדתי לעשות את זה
חשבתי
למה את לא התקשרת עד אז? עד עכשיו?
שתינו מודעות לסיבה
אז למה לא?
רק בשביל זה הייתי רוצה שתקראי פה,
כמו השניה
תמיד שואלת אותי מה קורה ולמה אני ככה וככה
היא לא יודעת שלפעמים אפילו תשובות מעורפלות יש לה מתחת לאף.
אני לוקחת אחריות על עצמי
אבל אני גם מפילה חלק ממנה עליכם, אליכם.
אנשים שאהבתי
אנשים שאני כבר לא בטוחה שכדאי לי לאהוב.
אולי גם לכם לא כדאי לאהוב אותי.
אני יודעת שיהיה לך מה לומר.
תמיד יש לך מה לומר.
בהמשך, אולי כדאי שאני אכתוב פוסט-
'למה לא כדאי להיות חברים שלי'
ובמקרה ואתם כן
'הכירו ולימדו'.
-For those I love-