בחיפושים

-נמחק ברובו-

תמיד רציתי.

אני חושבת שמגיע לי לקבל.

פגשתי אותו אתמול, זה כ"כ הזוי שאני לא מאמינה.

הוא אפילו גר קרוב יותר ממה שחשבתי, ומתגייס כמה... שבוע ומשהו אחריי.

אני חושבת, נוו אוופנס, אם לא הייתי עם קטיה וירדן הייתי בטח מדברת איתו יותר. זה פשוט היה קצת מוזר.

אניווי, זה מרגיש כאילו שככל שאני חושבת עליו אני באמת פוגשת אותו.

קטיה לעומת זאת טוענת שמדובר בסתם צירופי מקרים. XD

אז לפני כמה ימים, הסתכלתי באיזו מגירה נידחת בחדר שלי ומצאתי כל מיני יומני זיכרונות ויומני יסודי כאלה. התחלתי לקרוא ביון שהתחלתי בכיתה ג' או ד', הייתה בו הפסקה ואז המשכתי שם קצת בכיתה ו' ועוד יותר קצת בז'.

זה הרגיש ממש טיפשי ומטומטם לקרוא את זה (בטח כמו את הבלוג הזה בעוד שנה), אבל שמתי לב עד כמה אובססיבית אני בקשר לזיכרונות.

כתבתי בסוף הדף האחרון שכתבתי בו בימי כיתה ז' הראשונים. מין סגירת מעגל לעצמי. כתבתי שם שאני חושבת שתיעוד החיים שלי היה תמיד חשוב עבורי - פחד משכחה. כן, אני פוחדת שיום אחד אני אתחיל לשכוח בהדרגה, בזקנה, את כל אותם אנשים ואירועים שמעצבים לי כל יום בחיים, אפילו כשהם לא משמעותיים.

ביומנים ההם תיארתי בשיאי פירוט שמות, סדרי חברות, מאכלים ולעזאזל, בתחילת היומן עשיתי רשימות של כל הבנות בכיתות ו' וז' ועוד אחת לכל הבנים. ספרתי כמה בנים יש וכמה בנות - דאגתי לציין אם כללתי את עצמי או לא. ואני אפילו לא יודעת למה עשיתי את זה. (זה כל כך דפוק)

בזמן שקראתי וצחקתי מהטיפשות המוכרת שלי, שמתי לב שאני זוכרת את האירועים, או לפחות יש לי ייצוג ויזואלי להם. אבל ...

היו דברים ששחכתי כבר. למשל, שרקדתי איתו (ע"ע מעלה) בריקוד זוגות של מסיבת סיום ו'. עכשיו יש לי חשק לראות את הקלטת הזו שוב. (או שלא)

אולי זה לא רק פחד משיכחה. אני יודעת שכשאני כותבת יומנים, או מציירת או כל דבר - ברגע שזה יוצא מידיי ומעיניי ומשליטתי, אני חושבת על זה שעכשיו הטקסט שלי כאן. אני כאן. ואסור לי למחוק אותו או להעלים אותו. והוא הוחכה לדברים שקרו, מין... מין עקבות שלי בחיים.

אני חושבת על בני משפחה חדשים או קיימים שיום אחד, אולי, יסתכלו על הדברים האלה וידעו מי הייתי. עד כמה חכמה, מדוכאת, סתומה או מאושרת הייתי. הם ידעו מה, איך, כמה, למה ומי. בעיקר, מי.

אני מרגישה מפגרת, כותבת את השורות הספק פלצניות האלה. אבל הצורך הזה גדול, לפעמים ממני.

כשאני שוחכת לתעד משהו משמעותי בחיים, אני מרגישה שאיבדתי את זה; שזהו, הלך רגע שלא יזכר. ואני מצטערת על זה.

לפעמים אני לוקחת דברים יותר מדי ברצינות.

אני יודעת שאם חס וחלילה, יקרה לי המוות בטרם עת, הייתי רוצה שההורים שלי יקראו כאן. וכולם. כולם כולם כולם.

וידעו שאהבתי אותם.

עכשיו אני נעשת רגשנית ומבולבלת, ככה זה כשכל מחשבה בסוף מובילה למוות.

זה לא רע בהכרח, אבל כדאי שאני אפסיק, עד תחשבו שאני אובדנית משהו.