אני לא יודעת למה אני תמיד חייבת סדר והגדרות בחיים.
אני לא אוהבת הגדרות, בכלל. אז למה כל הזמן אני חייבת לחפור ולנתח ולהסתכל על דברים מכל הכיוונים?
אני מנסה ורוצה לזרום עם זה אבל אני מרגישה את זה יושב ומעיק עליי כל הזמן. לפעמים יש נקודות שבירה כאלה שעוד שניה מחזירות אותי לימים החשוכים. [מזל שיש צבא ואני לא נותנת לעצמי לשקוע לתוך זה.]
כמה טוב זה בטח יהיה לא לדאוג מכלום ולא להלחץ מהדברים הקטנים [שרק אח"כ מבינים עד כמה הם לא משמעותיים], לא לדעת לאן אני הולכת.
ובזמן שאני כותבת את הפוסט, בא לי להוריד לעצמי כאפה מרוב הסתירות שאני מלאה בהן.
אולי הכל זה מרוב פחדים שאולי לא הרגו אותי, אבל לא תמיד חישלו אותי מספיק.
אין לי כוח להתמודד עם זה עכשיו
אני מחזיקה דמעות בעיניים ואני לא יודעת למה
כי לא כזה רע לי בסה"כ.
אני מרגישה שמחה ויחד עם זאת מדוכאת.
והשמחה מרגישה יותר מזוייפת כשהדאגות עולות.
הנה אני שוב נותנת לעצמי לשקוע והפעם אני אפילו לא רוצה לדבר עם האדם היחיד שהיה אולי מבין אותי.
אני כבר לא מחזיקה את הדמעות בעיניים ואני עדיין לא יודעת למה הן שם בכלל.
יש דברים שאני צריכה לסגור עם עצמי
ואני כל פעם חושבת שהצלחתי להתגבר לבד ושזהו,
פתחתי דף חדש.
אז לא.
הדפים שלי, בכל זאת, לא מחזיקים לאורך זמן.
אני צריכה לשמור על החוזק הזה שבטח יתחיל לעלות מחדש מחר בבוקר,
אבל נמאס לי לאגור ולצבור אחד על השני ובשנייה אחת להוציא את כל המאגר - ועדיין לא להיפטר ממנו.
נמאס לי מכל הדברים בראש שלי שאני לא מצליחה לשכוח מהם לשנייה אחת.
נמאס לי שבשנייה שאני קצת מרפה, אני נופלת לגמרי וצריכה לאסוף את עצמי מחדש
כאילו כלום לא קרה.
עכשיו, בלי להמשיך להרחיב ולפרט, אני אנגב את הדמעות ואאטום את החורים בחומה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
