בחיפושים

אוף מה זה הדדבר הזה להתגעגע למישהו כל כך?

רק לא מזמן סיימתי להעביר איתו אולי יותר מ24 שעות.

הורג אותי, הצבא הזה.

כבר לא אכפת לי.... מכלום. רק מהחוסר הזה באנשים, בחיים ובו.

כן, אני יודעת שזה לא בסדר, אני כמעט לא מתראה עם חברים כשאני יוצאת בסופש - שלא לדבר על משפחה, אני רק רוצה לראות אותו. אני לא יכולה להרגיש געגועים כאלה נואשים, אוף. @%@#$

הקורס יותר מדי מעצבן אותי אז אני מנסה לעבוד על השיטה החדשה של:

1. אני לא אמורה לסגור את השבוע הקרוב ככה שזה רק 5 ימים עד שאני אראה אותו שוב

2. אני חייבת להפסיק לקחת אותו כל כך קשה, כי סה"כ מה שיקרה צריך לקרות - ואם אני אכשל, והם יחליטו שאולי אני באמת לא מתאימה לשם, ויחזירו אותי לבקו"מ [או למ.צ, יותר גרוע] - אני אחיה. יהיה לי תפקיד אחר, והוא בטח לא יהיה רע מדי. אחרי הכל, ליפול מהקורס הזה - כמה נמוך אני אגיע? וחוץ מזה, איך יכולים להפיל אותי מהקורס אחרי שאני כבר יודעת את החומר הסודי?

3. בשבוע הבא אני מתחילה סיפוחים עד פברואר, כל שבוע בסיס אחר וכל סופש אני יוצאת. זה טוב כי כבר נמאס לי להיות בבה"ד הנוכחי - עושה לי כאב ראש רק מלשמוע את הצעקות של הטירונים, של קורסים אחרים וכו'. ואני בטוחה גם שדברים יעברו מהר יותר כשאת יודעת בכל תחילה וסוף שבוע שאת הולכת לבסיס חדש ל5 ימים כל פעם.

לסיכום:

- 5 ימים זה כלום אוקי?!!

- הפחדות זה טיבעי!

- כמה גרוע אני כבר אגיע אם אני לא אתאים לקורס?

- אני פאקינג מתגעגעת לבנאדם כמו שלא התגעגעתי לאף אחד בחיים שלי. אני אמורה לשמוח או לשקוע בדיכאון שהגעגועים מושכים אותי אליו?

טוב לי, נראה לי.

חוץ מהצבא הכל טוב לי.

נורא מעצבן שהצבא לוקח לי את החיים, את הזמן הפנוי לעצמי. כשאני כבר יוצאת אני מחלקת אותו בין המשפחה (שמקבלת הכי קצת) החברים והחבר.

ולעצמי אני לא משאירה כלום. אני חושבת שבינתיים אני אולי יכולה להסתדר.

שני דברים מחזיקים אותי כרגע:

1. למרות שאני חוזרת מחר לעוד שבועיים בצבא, אלו 99% השבועיים האחרונים שאני אסגור עד סוף הקורס. אחרי השבוע הקרוב אני אצא כל סופ"ש (ואולי, רק אולי, הם יגלו איזה שמץ נחמדות ויתנו לנו חמשוש)

2. כשאני אסיים את הקורס (ב11 בפברואר), ז"א- בסדיר, אני אעשה יומיות (אסיים ככה ב4-5 אחהצ) ואם המידע שסיפקו לנו באמת אמין ונכון, אני גם לא עושה ימי שישי. ככה שזמן פנוי בסופו של דבר, יהיה לי (איכשהו).

אני מנסה להאחז בכל הכוח בשני הדברים האלה, בעיקר כשאני מרגישה את השעות עוברות.

בעיקר כשאני חושבת על כל מה שיכולתי עוד להמשיך לעשות ולפתח ולהקדיש לו את הזמן.

בעיקר כשאני רואה כמה שנמאס לי לקום ב5 וחצי בבוקר עם אותן 11 בנות, לעשות איתן אימון בוקר, לאכול איתן, ללמוד איתן, לדבר איתן וללכת לישון איתן. (וזה לא הן בהכרח, וזה די טבעי שיקרה)

בעיקר כשאני מרגישה שאני בכלל לא יכולה לעמוד בדרישות של התפקיד, שלא לדבר על הדרישות של הקורס המקדים אותו.

בעיקר כשאני מדברת עם אימא או עם כל אחד אחר.

בעיקר כשאני נתקפת באיזה דחף כזה לצאת ולשתות ובכלל לא להרגיש מחוייבת לכלום, איזה שיחרור זמני כזה.

אבל בעיקר כשאני מתחילה להרגיש שנקשרתי ואני מתגעגעת, קצת. למגע, לנשיקות ולחום של הגוף שישן איתי בשני הלילות האחרונים. (ובשבועות שלפני)

כן, קצת קשה לי להודות בזה - אפילו בפני עצמי - אבל אני חושבת שאני די חזק בגעגועים.

רק חודש ושבוע בצבא.