אני לא הולכת להתאבד, אני פשוט אומרת שלא אכפת לי מה יקרה אני יודעת שאם יבוא מישהו מחר ויציע לי סמים, כן אני אקח, אם תדרוס אותי משאית ואני אלך לבית חולים, מילא,
אם ייפול עליי פסנתר. אני אצחק.
וגם אם אני אראה משיהו מת מול העיניים שלי אני אצחק.
כי ייפול עליו פסנתר.
ואם אני אמות? לא יהיה לי מה לומר.
לא אכפת לי אפילו מאלו שאכפת להם ממני. לא אכפת לי מכלום, זה לא עוד פוסט דיכאוני של הכמה ימים בחודש שאני בדיכאון בהם.
כי כאן אני בעצם משלימה אם זה שיש דברים שאני רוצה להיות
ואני לא
ואני לא הולכת להיות
ואני אומרת שמה שיהיה יהיה
ואני אומרת שנחמד לי
אבל יותר רע לי
כי גם כשנחמד לי
רע לי
יותר
והשלמתי עם זה
אני אף פעם לא יכולה להגיד בלב שלם
טוב לי
אני שמחה
אני אוהבת
זה לא נכון
זה לא מתאים
זה לא זה
והשלמתי עם זה שגם כשאני רוצה עזרה
אני לא יודעת איפה לחפש אותה
ואני לא מוצאת אותה
וכשמציעים לי אותה אני לא לוקחת אותה
כי אני נגדה
כי אני מפחדת
כי אני מתעלמת
כי אני מעדיפה לא לראות דברים שאני לא רוצה לראות
לא אכפת לי מי קורא את זה
לא אכפת לי מי מגיב
לא אכפת לי מכם
אכפת לי מכם כמו שאכפת לי מעצמי
ברור שאני אבכה אם חלק מכם ימות כי ייפול עליו פסנתר, זה יהיה בלתי נמנע
אל תנסו לעזור
בעצם תנסו
אולי מתישהו אני אדע לקבל את זה
בעצם, עדיף שלא
כי אף אחד אף פעם לא באמת עוזר
כי אני לא מסוגלת לדבר
לפתוח את הפה
ולהוציא את מה שאני מדחיקה בתקופות מצטברות של 3 שנים.
ואני סותרת את עצמי כל כך הרבה עד שאפילו אני מודה שאני פאטתית.
אני כלום.
לא משנה כמה אני חשובה בשביל אנשים אחרים שירצו ויגידו
"לא, את המון דברים!"
כי אני יודעת שהדבר היחיד שאני מצליחה לעשות טוב
שאני יודעת שאני עושה אותו טוב
שאני נהנת לעשות
זה לצייר
וגם את זה אני לא עושה מספיק טוב
אני יודעת שזה לא טוב לשנוא יותר מלאהוב
אבל אני לא מצליחה לשנות את זה לבד
זאת לא קריאה לצומי "תעזרו לי"
זאת אמירה
שרע לי
שתבינו שרע לי
שאם אני מגעילה
שאם אני ביצ'
שאם אני לא מתייחסת
צינית, ביקורתית וכל הדברים שאני ידועת לעשות יותר טוב מכולם
זה לא כי אני מתכוונת לזה באמת.
ואולי אני כן מבקשת שתעזרו לי
אולי אני כן מבקשת שתפסיקו לאוהב אותי
אחרי שאני מבינה שפגעתי באנשים ברוב המקרים אני לא אתנצל
לא יודעת למה
אולי הם לא מספיק חשובים
אולי התנצלתי והרגשתי שזה לא מפסיק
ואני מרגישה אשמה
ואני מרגישה עוד יותר בן אדם רע ממה שאני ידועת שאני כבר
וזה מעגל
כשאני פוגעת במישהו אני מרגישה אם זה טוב, בשנייה הראשונה
ואח"כ אני מרגישה אשמה ולא נעים לי וזה עצוב
אבל לפעמים אני כל כך עצבנית
וכל כך כועסת
או סתם
מלאה באגו של בן אדם מריר
וזה נשאר כמו שהא
רחוק
ונמשך
וחוזר
עד לפעם הבאה
והכתיבה שלי קטועה ומבולגנת ולא סדירה וסתורה
כי הכל עולה לי בבת אחת
אני יותר מדיי עייפה מכדי לסדר את זה
בראש
על הדף
במחשבה
אני יותר מדיי עייפה בכלל
נמאס לי
כלום כבר לא חשוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
