גיטרה וכינור

אמנם עבר קצת זמן מאז כתבתי לאחרונה אבל זה לא משפיע כלל על העובדה שהרבה דברים קרו בזמן הזה ואולי אפילו קשור קצת. רק קצת. אז כמובן שאין לי רשימת מכולת בכיס אבל בשלושה חודשים האחרונים היום לנו שני ביקורים חשובים במיוחד- ההורים של ירון והורי היקרים (סדר הכתיבה כרונולוגי) הספקתי להילחם בוירוס מרושע במשך שבוע שלם (!), אח"כ הגיע תורו של ירון ולצערינו הרב הבא בתור היה נדבי שהחליט להגדיל ראש וקיבל על עצמו להילחם בבקטריה שהתיישבה לא פחות ולא יותר בבלוטת הלימפה בצוואר. כל המלחמות האלו התרחשו להן בין שני הביקורים, כמו התיישבו להן בין שתי לחמניות טריות.

אולי עכשיו אחרי שהספקנו להתאושש, לעכל ולהפנים מה בדיוק קרה פה (אני קצת בספק לגבי העיכול, זה עדיין לא מושלם) אני יכולה איכשהו לכתוב על מה היה לנו פה.

פרק א'

* יום ב', איפשהו באמצע מאי, יום סתמי לכאורה, חמש אחה"צ באתי לקחת את האוצר מהגן. הוא היה קצת מעוך ותוך כדי שהגננת מדברת (ןמדברת..ומדברת..) אני קולטת בליטה גדולה בצד שמאל בצוואר - אי אפשר לפספס. כאילו מינימום בלע כדור גולף שנשלח "לטיים אאוט".

ישר לרופאה שאמרה שזו דלקת בבלוטת הליפמה (לפחות האבחנה הראשונית היתה נכונה..) והעמיסה אותה באנטיביוטיקה חזקה במיוחד (אוגמנטין בשביל הרקורד)

* יום ג', בוקר אחרי לילה לא שקט, נראה שהנפיחות גדלה. בינתיים הרופאה התקשרה לשאול לשלומינו ושאלה אם נרצה לקפוץ לבדיקה נוספת. בוודאי שרוצים! התייצבנו שוב והיא הרגיעה אותנו שהכל טוב וזה עניין של זמן עד שהנפיחות תרד. בינתיים החום התחיל לרדת ועלינו להיות שמחים וטובי לב.

*יום ד', השארנו את נדבי בבית ליום נוסף של התאוששות. יש לציין כי החום ירד והוא היה מלא אנרגיה ממש כאילו הצוואר שלו סימטרי והגולה בצוואר זה חזיון תעתוע ותו לא.

*יום חמישי, מערכה ראשונה: נדבי חזר לגן ואנחנו חשבנו שהנה החיים חוזרים למסלולם הרגיל והשגרתי שאנחנו מכירים. איפשהו אחרי שנת הצהריים התקשרה אלי הגננת ואמרה שהגוזל מתלונן על כאב בצוואר.

מערכה שניה: ישר לגן והופ שוב למרפאה. הפעם הגענו לרופאה אחראית יותר שהסבירה לנו שלמחרת על הבוקר חייבים ללכת לרופא ממומחה. אחרי שלושה ימים לא נראה כל שיפור מבחינת גודל הנפיחות.

יום שישי, על הבוקר קבענו תור לרופא מומחה.

עד כאן אנחנו עדיין בפרק א' שעוד היה בעולם שהכרנו.

עדיין פרק א'. הרופא בחן ובחן ואמר שהפתרון היחיד בשלב זה הוא מתן אנטיביוטיקה דרך הוריד. דהיינו, לעשות עליהום על הבקטריה המרושעת הזו בלי לנסות לדבר איתה בטוב. וככה, יום שתוכנן לביקור אצל מומחה, גן ולעבודה הפך להיות יום של ביקור אצל מומחה, וסופ"ש ארוך בבית מלון לילדים מתוקים. השם ניתן בכמה רגעים של שפיות כשרצינו להסביר לנדבי למה לא הולכים עכשיו לגן והיכן נבלה בימים הקרובים, כולל שינה ולא כולל מקלחת.

מה שכן, כמו שאופייני לנדבי, הוא היה מלא אנרגיה ושמחת חיים תודה לאל!   

כניסה ל"בית המלון" (משמאל), הפסנתר אמיתי לגמרי ואפילו יש "להקה" מדי יום(פסנתר+חצוצרה למיטב זכרוני). אכן קבלת פניםנאותה.

מימין, הכניסה למחלקת הילדי. חדי העין יבחינו בכתובות שלום בעברית, צרפתית, יפנית/סינית/קוריאנית ומיני לא ברורה לי.

פרק ב'

זמן משוער - שישי עד שני

זמן בפועל - שישי עד שלישי

בתפריט: 4 מנות "סירופ" לוריד 6:00am; 12:00pm; 6:pm; 12:00am מסביב לשעון - כל "מנה" לוקחת בסביבות שעה וחשוב להיות ערים לשים לב שהצינורית לא עושה שמיניות והעירוי לא מש ממקומו.

3 ארוחות עם תפריט עשיר ומגוון - כן, כן - מקבלים בכל ערב את התפריט ליום המחרת וצריך לסמן מה רוצים. תפריט שונה להורים ולגוזל, ממש מלון חמישה כוכבים, לא כולל בריכה.

הזמן סה"כ עבר בנעימים, נדבי היה ממש גיבור ושמר כל הזמן על היד עם העירוי ואפילו דאג לבקש מהאחיות שיחליפו לו את הכיסוי כל פעם. יש שם חדר משחקים כייפי וחלק נכבד מהזמן בילינו שם, באמת מקסים. לולא הפיג'מה (המתוקה) והעירוי ביד אפשר היה להתבלבל פה לרגע.

כל אחד זוכה לחדר פרטי (טפו טפו מחלקת הילדים כמעט ריקה), כולל שתי מיטות וכורסא נפתחת כך שכולנו יכלנו לישון בכיף ביחד (במצב כזה גם 4 שעות בלילה נחשב לישון). בכל בוקר זכינו לביקור של ד"ר לואיס, רופא אף אוזן גרון שהפנה אותנו לשם והוא זה שלמעשה אחראי יחד עם רופא ממרפאת הילדים הקבוע שלנו להחליט על המשך הטיפול. אין רופא "מקומי" שמחליט אלא מי שהפנה הוא זה שאחראי להמשך הטיפול וביקורת. חייבת לציין שהמיקום הוא כרבע שעה מהבית שלנו כך שהיה מאוד נוח לקפוץ הביתה למקלחת התרעננות ולהביא כל מיני תופינים לנשנוש.

ואז הגיע יום שני. יום שני נקבע למראש להיות יום קבלת החלטות לאחר שלושה ימי עירוי. האם יש צורך לנקז את הנוזלים שהצטברו בבלוטה או שלא. ניקוז משמעו ניתוח לכל דבר - הרדמה מלאה ופעולה חודרנית. נו, מי רוצה? אז יום שני התחיל מוקדם במיוחד עם חוות דעת פסימית של ד"ר לואיס (שנצטרך לנתח) ותור לסי.טי. לפסק דין סופי. בינתיים נתבקשנו לא לתת לנדבי שום דבר לאכול או לשתות (נו באמת!)כדי שיהיה מוכן לניתוח. (וידוי: עם כתיבת שורות אלו הלב שלי שוב מחסיר כמה פעימות כשאני נזכרת בכל הסחרחרה הזו כי זה הכל מעכשיו לעכשיו - חכו עד שיהיה חדר סי.טי פנוי, לא לאכול או לשתות כי בינתיים מזמינים גם חדר ניתוח אז חייבים להיות מוכניםוכל שנותר לנו הוא להמתין בסבלנות ולהתפלל שנדבי לא ירצה משהו לנשנש - בכל זאת השעה היתה כמעט שבע בבוקר והוא רק התעורר). אז לזכותם ייאמר שדי תיקתקו עניינים, בסביבות תשע ומשהו היה כבר חדר סי.טי פנוי,לפי הכללים הובלנו לחדר על כסא גלגים ברוב כבוד. נדבי כבר לא יה מרוצה שלא לדבר על הכניסה לחדר הס.טי. בכי וצרחות, יחד עם לחץ של הרופא להתקדם כי יש עוד אנשים בתור, והמילה שמתחילה ב -"נ" כל הזמן מהבהבת בראש  כמו תקליט שרוט. נשימה עמוקה ויצאנו מהחדר. חשבו על טישטוש לצורך הבדיקה אבל פחדתי שאולי הוא כן יידע מה קורה אבל יהיה מטושטש מדי בכדי להגיב אבל החוסר ידע במשמעות פעולת הטשטוש והשלכותיה נקטע כאשר הסבירו לנו שלא כדאי גם טשטוש וגם הרדמה מלאה (ה-"נ" הזה סרב להיעלם). אז נגיע פסיכולוגית ילדים מקסימה ומדהימה, אני לא האמנתי שזה יילך אבל היא דיברה עם נדבי על מצלמות, שאלה אותו אם יש לו מצלמה בבית ומה הוא מצלם. הסבירה שמה שיש בחדר זה בעצם גם מצלמה, רק גדולה יותר ממה שהוא מכיר וזו מצלמה מיוחדת שלא מכאיבה אלא רק מצלמת. כמו המצלמה בבית. לא ייאומן אבל האוצר המדהים הזה הקשיב והשתכנע. קצת בכה על המיטה כי בכל זאת זה אכן מרתיע (גם לנו "הגדולים" הרי זו חוויה לא נעימה, כן, זכיתי לזה פעם). וככה, עם קשירהמסביב (מלפפים בד סביב כל הילדיםליתר בטחון) - עם אבא לצידו ואמא שמלטפת את הראש מאחור (ונפרדת מכמה דמעות חונקות בהזדמנות זו שהוא לא רואה) נדבי עבר את בדיקות הסי.טי בגבורה.

חזרנו לחדר (על כסא גלגלים, אסור ללכת). המתנה. נדבי רוצה ממתק ואנחנו מסבירים שהמכונה מקוקלת. הרבה מחשבות רצות בראש אבל העיקר להישאר מחוייכים. מה יעזור פרצוף דואג עכשיו? שיחקנו ואיכשהו הזמן עבר.

ד"ר לואיס היקר קיבל את תוצאות הס.טי ובפיוהבשורה : אין צורך בניתוח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אין צורך בניתוח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

כ"כ מעט נוזלים בפנים, אין מה לנקז. אין מילים. רק מילה. הקלה.

עוד יום ליתר בטחון לסגור חשבון עם הבקטריה המרושעת.

ביום שלישי על הבוקר השתחררנו, נדבי שוחרר ברוב כבוד מהחיבור לעירוי שהיה חברו הטוב בימים החולפים. משיכה מהירה ופלסטר תמים החליף את מקומו. נעלם כלא היה. מצויידים במרשם אנטיביוטיקה לשבוע נוסף הלכנו לארוחת בוקר כייפית והמשכנו הביתה לאמבטיה ממושכת במיוחד לגוזל (מלון 5 כוכבים מינוס מאחר ואינו כולל מקלחת כי אסור). נרדמנו איפשהו בצהריים והתעוררנו איפשהו אחר הצהריים אחרי שינה מתוקה של כמה שעות ברציפות.

כמה שבועות המשכנו בביקורת שבועית אצל הרופא המומחה ועד היום כשעוברים ליד המרפאה של ד"ר לואיס נדבי מצביע בהתלהבות. ד"ר לואיס המקסים מצ'פר בסוכריה שווה במיוחד(שאמא ואבא מגניבים לאחות)  בסיום כל ביקור (:  .

עברו להם שלושה חודשים מאז, זה כנראה הזמן שלקח לי לעכל ולהיות מסוגלת ממש לכתוב. לא רוצה לשכוח את הפרטים הקטנים האלו. מדובר בסה"כ בימים ספורים אבל עברנו בהם כ"כ הרבה ביחד.

יאללה קצת תמונות.

II DID IT!