כך תשמידו את מדינת ישראל

אזהרה: זהו פוסט לא שגרתי ורווי בפרטים אישיים. אם אתם פה בשביל לשמוע לכלוכים על חברי כנסת חכו לעידכון הבא.

קורה לכם שאתם עוצרים לרגע ומנסים להבין לאן העולם שרק אתמול נראה ורוד וזוהר מתפרק לכם מול העיניים? כמובן שזה נכון בתנאי שאתמול הייתם בני 6, ומזמן דברים לא נראים פה לאף אחד ורודים, אבל בכל זאת יש תחושה שפעם הכל היה יותר נחמד. אבל יותר מכל דבר אחר, התערער אצלי האמון בזוגיות של אנשים. פעם, ותסלחו לי שאני נשמע כמו פנסיונר, זה לא נראה ככה. אני זוכר שהייתי משוכנע שלחיים יש מסלול מאוד לינארי. נולדים, חוטפים מכות בבצפר, מעשנים סמים באוניברסיטה, מתחתנים ומתים מאושרים בגיל 700 עם מקל הליכה ושיניים אמפיביות. קשה לי להצביע בדיוק על הנקודה הספציפית, אבל ברגע מסויים הבנתי שחיים מושלמים יש רק לכלב שלי, וזה רק כי הוא מצליח למצוא אושר וריגוש מתחדש כל פעם שהוא מוצא שיח נוסף להשתין עליו. לאנשים לעומת זאת, יש יותר בעיות מתאים אפורים, והן גדלות בקצב ישיר לרמת המיסוד שלהם עם בחיר ליבם.

יש לי קרוב משפחה אחד, שבמשך די הרבה שנים היה המודל שלי להצלחה. הוא נראה קשוח, בעל חוש הומור, ואישתו נראית כאילו היא הרגע יצאה מהאחוזה של פלייבוי. הוא עצמו נראה כאילו הוא מכסח את שוורצנגר מכות כל בוקר בתור חימום לאימון הרמת המכוניות שלו. הוא גם אמור להיות איזה גאון על, המומחה היחיד מסוגו בתחום חסר חשיבות כלשהו, עד כדי כך שחברה זרה סידרה לו אזרחות, הבטיחה לו משכורת שמנה וייצאה אותו לגרמניה. מאז למדתי שאפילו תואר מכובד אין לו, ושסיפור ההגירה שלו הוא עניין של מזל, ומהכמות שגורמת לכם לזכות בלוטו. אבל כך או כך משכורת שמנה יש לו, הוא גר במדינה בה בלונד ועיניים כחולות זה נפוץ כמו חומוס בארץ, ואם הייתי צריך להתחלף עם מישהו הוא היה מספר שתיים אחרי יו הפנר. אלא שלאחרונה התברר לי שאשתו היא בן אדם כל כך נורא, שהיא החליטה שזה לא לרמה שלה לצאת לעבוד והיא מעדיפה לחלק את הזמן בין עשיית שופינג על חשבונו לבין לעשות לו סרטים. והרבה סרטים. המון סרטים. וכמה שמרחוק הזוגיות הזאת נראתה כל כך נוצצת.

קרוב משפחה אחר נראה כאילו הוא מנהל חיים נורמליים לחלוטין. שום דבר נוצץ אבל משרה מכובדת, אשה ושני ילדים. לאחרונה הוא ואשתו נפרדו. מפתיע כמה שזה היה, הפתיע אותי עוד יותר סיפור שהתרחש זמן קצר לאחר מכן. בזמן הפרידה היו לאשתו מעל 80 אלף בחשבון, ולו היו 4 בלבד. לפי החוק הוא רשאי היה לדרוש חצי מהסכום, אבל הוא אמר שבמקום לבקש את הכסף הוא רוצה שהם יוקדשו כדי לעזור לבן, שלא מזמן סיים צבא, לרכוש השכלה באוניברסיטה. האישה כמובן לקחה את כל הכסף וקנתה אוטו חדש. הבן עצמו היה מעורב לא מזמן בתאונת דרכים, ולמרות ששלום לו והוא לא היה אשם, ביטוח מקיף לא היה לו, ועד שיקבל את כספי הפיצויים הוא נאלץ לתקן את הטוסטוס על חשבונו. זה סיים את הכסף שהוא חסך ושהיה אמור לשמש מקדמה לאוניברסיטה כדי לפתוח את שנת הלימודים הקרובה. האמא אמרה לו שאין לה כסף, והוא פנה לאבא, שהיה כזכור באמת חסר כל ובנוסף נאלץ לשלם עבור האם שכירות ומזונות. האחרון הודיע לו שאין ביכולתו לעזור, והבן יצא עליו על איך הוא מעז לחסוך כסף על הילדים שלו. רבאק, לפני חודשיים עוד הייתם משפחה, ככה מתנהגים? מה זה כל הקנוניות הללו, ולמה אתם משתדלים כל כך לדפוק אחד את השני? ה' יעזור לכם.

אחותו של אותו קרוב משפחה היא אם חד הורית, אלא שהיא חושבת שלא לרמה שלה לעבוד יותר מכמה שעות בשבוע, ולכן היא מפילה את כל הכובד הכספי של גידול ילד (וזה לא זול) על אמא שלה, שחיה על כספי הפנסיה ועוד מנסה להבין מאיפה לגרד כסף עבור רצף ניתוחים יקרים לבעלה. לפעמים אותה אם חד הורית גם נעזרת בה כספית בעצמה. קצת בושה שתהיה לאנשים. ועכשיו מסתבר שדודה שלי הוכתה אתמול ע"י בעלה. להגנתו אפשר להגיד שהוא היה שיכור באותו זמן, מצב שבו הוא מבלה אגב את רוב שעות היממה, והוא בכלל לא זוכר את המקרה. אבל בכל זאת היא רוצה להתגרש ומחפשת דירה לשכן אותו, כי הוא לא יתאמץ לחפש אחת בעצמו. אז אולי הזוגיות שלהם לא הייתה מושלמת מעולם, אבל כשזה קורה פיזית מעבר לרחוב זה בא בהפתעה, ואולי בגלל זה זה הקש ששבר את גב הגמל.

עכשיו זה נשמע לכם מעט, אבל אלו רוב קרובי המשפחה שלי בארץ. מאוד מפתה אותי לחשוב שגירושים זה הצעד הטבעי הבא אחרי חתונה וילדים. הייתי אולי מאבד לחלוטין את האמון בזוגיות בין בני אדם אם לא ההורים שלי, שהאהבה שלהם נראית כמו סלע איתן. אני זוכר אותם חלוקים בדעתם רק פעם אחת, וגם אז הם סה"כ נראו לא מרוצים, בלי ריבים ובלי צעקות. זה גם לא שהם משקרים לעולם למען הילדים, כי כבר 5 שנים אין ילדים בבית. ואולי החינוך הזה שלהם, הוא הסיבה לאיך שאני יצאתי. מעל שנתיים חברה שלי ואני ביחד, ופעם אחת לא הרמנו את הקול. ריבים לא היו לנו בכלל. היו כמה אי-הבנות, שאפשר לספור את כולן על כף יד אחת, ואת כולן פתרנו תוך שעה שעתיים, בשקט, בדיבורים. יוצאת מן הכלל פעם אחת שהיא כמעט טבעה למוות, ואני, באלגנטיות יש לומר, הסתובבתי וחזרתי לחוף. אבל מה, אני טיפש לחזור בשבילה? היא הייתה בעמוקים, אפשר לטבוע שם. עד היום היא מפחדת להיכנס איתי לים, אבל 6 שעות אחרי המקרה כבר היינו בסדר. היא עדיין קצת כעסה, אבל היא הבינה אותי, אני הבנתי אותה, והחלטנו שזה לא מה שישבור אותנו.

ובחיי, שאחרי שנתיים, כשכולם אומרים לי שאמור להימאס לי מאותו חור, או מאותם שלוש חורים לצורך העניין, אני עדיין מרגיש על גג העולם ולהיות ביחד נשמע לי טבעי כמו לנשום. ואולי בגלל זה, כל כך לא ברור לי איך כל העולם ואחותו מצליחים לדפוק לעצמם את החיים. שיהיו לי בריאים כולם.