כך תשמידו את מדינת ישראל

יצא שקצת רימיתי אתכם. לזכותי יאמר שבאמת תכננתי ללכת לכלא. קמתי בבוקר, עשיתי טלפונים לאנשים שכבר היו בכלא הצבאי, ובהתאם לעצתם ארזתי תיק מותאם לסיטואציה. החלפתי פלאפון נהדר עם מוזיקה מובנית בפלאפון דור אחד ורבע שפולט קרינה כמו כור גרעיני נייד, כדי לא להפקיד חס וחלילה ציוד יקר. ארזתי ציוד לשבועיים, והוספתי מספיק ספרים כדי להתכונן לדוקטורט בספרות. התיק שקל כמו החיים, אבל היי, לפחות יהיה מה לקרוא בתא. סקס אחרון והגעתי באיחור מזמן-לא-אופנתי לתחנת הרכבת, כי הרי גם ככה אני הולך לשבת, מה כבר יעשו לי איחור מסכן. ואז, בזמן שאני והחברה, שגררה את עצמה אלי כדי לבלות איתי את הערב האחרון, מחכים לרכבת, אני מקבל טלפון מהחבר היקר שלקח על עצמו ללוות את הגיוס שלי באופן אישי.

"תקשיב, דיברתי עם אנשים, ולא יעזור לך להיכנס לכלא, סע לבסיס כמו שאמרו לך". לא יעזור, אז לא יעזור. "מה, אז אתה לא הולך לכלא?" שאלה החברה טיפה מאוכזבת ובעיקר צמאה לדם. המסכנה באמת עברה גיהנום בשביל להגיע. בזמן שאני מנסה להסביר לה שזאת ממש לא אשמתי, הגיעה רכבת לרציף שלי. "זאת הרכבת לתל אביב?" שאלתי את אחד מעובדי הרכבת כי אף אחד לא טרח להודיע שום דבר ברמקול. "לא, אל תעלה לרכבת הזאת". כמובן שעליתי, וכמובן שזאת הייתה הרכבת לתל אביב. הרכבת אגב, התחילה לנסוע בלי שהיו שום הכרזות. שישרפו בגהנום כל עובדי הרכבת.

אני מגיע לתל אביב, עולה על האוטובוס לבסיס, נכנס בשער, מתיישב באוטובוס הפנימי, ומקבל עוד טלפון. "בעצם, דיברתי עכשיו עם מישהו, והוא אמר שלא תגיע לבסיס. תחזור לבקו"ם, יתנו לך שיבוץ יותר טוב". אני זוכר ששאלתי משהו מעומעם על האם זאת לא תחשב נפקדות, אבל די מהר הבנתי את הטעות. אוטובוס מלא בחיילים, חצי מהם קצינים נטשו את כל שיחות המזג אוויר שלהם כדי לבהות בי. היו כמה קצינים שקצת נשמטה להם הלסת, והיה אחד שישב כמה כסאות לפני שנראה כאילו הוא שבר לעצמו את המפרקת, רק כדי לקבל זווית יותר טובה עלי. אופס. הם אמורים להיות ג'ובניקים, מה הסרט? סה"כ חייל סורר. התנצלתי בזמן שפילסתי את דרכי החוצה, תוך כדי שאני מכה מספר אנשים עם קיטבג מלא ספרים, ויצאתי מהבסיס. חוזרים לבקו"ם.

אז במקום להיות בעייתי אני עכשיו חייל לתפארת בחיל האוויר, נדהם כל יום מחדש מהחוסר תיאום בין כל הפקידות שם, אבל סולח לכולן כי הן כוסיות על משגעות. כולן אגב מאוד נחמדות, כנראה כי אני האדם היחיד שם שלא שואל אותן פעמיים בשעה אם הן לא נפלו מגן עדן או אם אבא שלהן לא גנן במקרה. תזכורת לעצמי: לחכות קצת עם הקטע של לרכוש חברים חדשים, עד שאני לא מגיע לבסיס יותר נורמלי. אז בינתיים אני פה, ובקרוב יהיה פוסט שראוי לשמו, למה יותר מדי אנשים מתמרמרים שהפסקתי לכתוב פוליטיקה.

נ.ב: וואו, מעולם לא כתבתי פוסט יותר חסר פואנטה מזה. יכולתי לתמצת את הכל למילה אחת: חזרתי.