כך תשמידו את מדינת ישראל

בוקר. ישנתי רק כמה שעות, אבל זה לא משנה. זה המחיר שמשלמים כשמנסים להספיק כל כך הרבה דברים בסופ"ש אחד, ואני גם מצליח. יוצא לי לראות כמעט את כל האנשים שאני רוצה, וכשמשהו לא מסתדר זה לא בגללי. אני תמיד זמין בשביל החברים שלי, תמיד מצליח לסדר את הלו"ז ככה שהכל יתאים כמו פאזל. מוצא גם זמן לקרוא את הספרים שקניתי לפני שנים וכבר העלו אבק מרוב שלא היה לי רגע לגעת בהם. מוצא גם את הזמן לכתוב בעצמי, ולא רק בבלוג, וזה מרגיש נפלא. כל זה בלי לקפח את החברה, ואפילו ההורים מקבלים מספיק תשומת לב. אני מאורגן אבל ספונטני, מתכנן הכל אבל לא מפחד לזרוק הכל קיבינימאט ולזרום. הכל מתקתק כל כך טוב שאני מתחיל להרהר אם לא כדאי היה להיות איזה מש"ק לוגיסטיקה.

אבל אני לא. אני עושה תפקיד משמעותי מאין כמוהו. כמובן שיסתדרו גם בלעדי, כל אחד אפשר להחליף, אבל בסופו של יום אני יודע שתרמתי למדינה יותר מגריסת כמה מסמכים ותיאום פגישות. יש עליי נשק, יש בוץ על הנעליים הגבוהות שלי, ויש אחריות כבדה על הכתפיים שלי. אולי אני לא עושה מעצרים באמצע הלילה וסוגר את החיים בשטח בלי מים חמים אבל מבחינת חשיבות לאומית העבודה שלי לוקחת את המעצרים בכיס הקטן. אולי אני פיון, אבל לפעמים הפיון הוא זה ששומר על המלכה. או על המלך. אני שומר על המלך. ותמיד יש לי מים חמים. והאוכל טוב, עד כמה שלא האמנתי שאפשר להגיד את זה על מטבח צבאי. הם יודעים מה אנחנו עושים, ודואגים לצ'פר בהתאם. מצ'פרים אפילו יותר מדי, יחסית לכמות העבודה שאני עושה.

אני בקושי עובד. כשקוראים לי זה חשוב, אבל יכולים לעבור ימים עד שזה יקרה. ימים שבהם אני ישן בין עשר לשתים עשרה שעות ביממה. תמיד צריך להשלים שעות מהסופ"ש. וכשמרגישים שוב רעננים אפשר לחזור לשגרה. שגרה של צחוקים עם אנשים שמבינים עניין. אנשים כל כך טובים אחד אחד, שהצבא לא מהווה עבורי כור היתוך. וזה חבל. גורם לי לשקוע באוטופיה שבה כולם עוזרים לכולם. אוטופיה שבה אנשים לוקחים על עצמם פי כמה וכמה יותר משהם אמורים כדי שאתה תוכל לצאת בערב לאיזה פאב. אתה הרי תעשה אותו דבר בשבילם, אולי אפילו מחר. אנחנו הרי לא ג'ובניקים. אנחנו שם אחד בשביל השני.

חוץ מבימי שלישי. בימי שלישי, קשה לי להיות שם בשבילם. כי ימי שלישי אומרים כדורגל כל היום, וקשה לי לעמוד בציפיות מינימליות כשזה מגיע ללהכניס את הכדור לשער. אף פעם לא הסתדרתי עם כדורגל. אבל לא אכפת להם. משחקים הרי גם ככה בשביל הצחוקים. כל כך רחוק ממשחקי הכדורגל בבצפר, איפה שאנשים הלכו מכות בגלל קרנות. אנחנו מחליקים גם גולים. אחרי הכל זה יום ספורט גפי, פעילות מגבשת. לא היינו משחקים סתם ככה כדורגל באמצע היום כשאנשים סופרים שעות בקריה.

אנחנו סופרים שעות רק עד הפעילות. חלון הזדמנויות בן כמה שעות לעשות עבודה שאי אפשר בלעדיה. להוכיח את עצמך. להרוויח את העובדה שאתה חי כמו מלך. ואז עוד כמה ימים של מנוחה. כבר ציינתי שצריך לנוח לקראת הסופ"ש בבית. צריך להיות רענן כשאני חוזר אל החברה שלי. זאת שהתחילה בתור זיון מזדמן וגרמה לי להרגיש דברים שלא דמיינתי שאני מסוגל. דברים שלא דמיינתי שקיימים. היא נמצאת לצידי כבר כל כך הרבה זמן שאני כבר לא זוכר איך זה להיות עם מישהי אחרת. צריך אולי באמת לרענן את הזיכרון עם איזו בלונדינית רנדומלית במסיבה שכוחת אל. אני הרי יכול. אנחנו ליברליים. היא בוטחת בי שאני אוהב רק אותה. היא גם יודעת שאין כמו סקס עם בן אדם שאוהבים והיא רוצה הזכיר לי כמה שהיא טובה בהשוואה לאחרות. התחמנית הקטנה.

אבל אני אוהב אותה בכל זאת. כל כך אוהב אותה שלפעמים קשה לי לעזוב אותה אפילו ליום אחד. אבל צריך. צריך הרי להיפגש גם עם החברים. צריך לשתות, אבל רק בשביל לעשות דברים מטופשים. אני אף פעם לא שותה מספיק בשביל לאבד את ההכרה. יותר מדי טוב לי במציאות, אני לא רוצה לברוח ממנה. הכל מרגיש כל כך טוב שאני חושב שסוף סוף הגעתי לאיזון. אז אולי זה לא החלום האמריקאי, אבל מי אמר שהחלום הישראלי פחות טוב. לא הייתי רוצה לחלום את החלום שלי אחרת.