כך תשמידו את מדינת ישראל

בוקר. ישנתי רק כמה שעות, אבל זה לא משנה. זה המחיר שמשלמים כשמנסים להספיק כל כך הרבה דברים בסופ"ש אחד, ואני גם מצליח. יוצא לי לראות כמעט את כל האנשים שאני רוצה, וכשמשהו לא מסתדר זה לא בגללי. אני תמיד זמין בשביל החברים שלי, תמיד מצליח לסדר את הלו"ז ככה שהכל יתאים כמו פאזל. מוצא גם זמן לקרוא את הספרים שקניתי לפני שנים וכבר העלו אבק מרוב שלא היה לי רגע לגעת בהם. מוצא גם את הזמן לכתוב בעצמי, ולא רק בבלוג, וזה מרגיש נפלא. כל זה בלי לקפח את החברה, ואפילו ההורים מקבלים מספיק תשומת לב. אני מאורגן אבל ספונטני, מתכנן הכל אבל לא מפחד לזרוק הכל קיבינימאט ולזרום. הכל מתקתק כל כך טוב שאני מתחיל להרהר אם לא כדאי היה להיות איזה מש"ק לוגיסטיקה.

אבל אני לא. אני עושה תפקיד משמעותי מאין כמוהו. כמובן שיסתדרו גם בלעדי, כל אחד אפשר להחליף, אבל בסופו של יום אני יודע שתרמתי למדינה יותר מגריסת כמה מסמכים ותיאום פגישות. יש עליי נשק, יש בוץ על הנעליים הגבוהות שלי, ויש אחריות כבדה על הכתפיים שלי. אולי אני לא עושה מעצרים באמצע הלילה וסוגר את החיים בשטח בלי מים חמים אבל מבחינת חשיבות לאומית העבודה שלי לוקחת את המעצרים בכיס הקטן. אולי אני פיון, אבל לפעמים הפיון הוא זה ששומר על המלכה. או על המלך. אני שומר על המלך. ותמיד יש לי מים חמים. והאוכל טוב, עד כמה שלא האמנתי שאפשר להגיד את זה על מטבח צבאי. הם יודעים מה אנחנו עושים, ודואגים לצ'פר בהתאם. מצ'פרים אפילו יותר מדי, יחסית לכמות העבודה שאני עושה.

אני בקושי עובד. כשקוראים לי זה חשוב, אבל יכולים לעבור ימים עד שזה יקרה. ימים שבהם אני ישן בין עשר לשתים עשרה שעות ביממה. תמיד צריך להשלים שעות מהסופ"ש. וכשמרגישים שוב רעננים אפשר לחזור לשגרה. שגרה של צחוקים עם אנשים שמבינים עניין. אנשים כל כך טובים אחד אחד, שהצבא לא מהווה עבורי כור היתוך. וזה חבל. גורם לי לשקוע באוטופיה שבה כולם עוזרים לכולם. אוטופיה שבה אנשים לוקחים על עצמם פי כמה וכמה יותר משהם אמורים כדי שאתה תוכל לצאת בערב לאיזה פאב. אתה הרי תעשה אותו דבר בשבילם, אולי אפילו מחר. אנחנו הרי לא ג'ובניקים. אנחנו שם אחד בשביל השני.

חוץ מבימי שלישי. בימי שלישי, קשה לי להיות שם בשבילם. כי ימי שלישי אומרים כדורגל כל היום, וקשה לי לעמוד בציפיות מינימליות כשזה מגיע ללהכניס את הכדור לשער. אף פעם לא הסתדרתי עם כדורגל. אבל לא אכפת להם. משחקים הרי גם ככה בשביל הצחוקים. כל כך רחוק ממשחקי הכדורגל בבצפר, איפה שאנשים הלכו מכות בגלל קרנות. אנחנו מחליקים גם גולים. אחרי הכל זה יום ספורט גפי, פעילות מגבשת. לא היינו משחקים סתם ככה כדורגל באמצע היום כשאנשים סופרים שעות בקריה.

אנחנו סופרים שעות רק עד הפעילות. חלון הזדמנויות בן כמה שעות לעשות עבודה שאי אפשר בלעדיה. להוכיח את עצמך. להרוויח את העובדה שאתה חי כמו מלך. ואז עוד כמה ימים של מנוחה. כבר ציינתי שצריך לנוח לקראת הסופ"ש בבית. צריך להיות רענן כשאני חוזר אל החברה שלי. זאת שהתחילה בתור זיון מזדמן וגרמה לי להרגיש דברים שלא דמיינתי שאני מסוגל. דברים שלא דמיינתי שקיימים. היא נמצאת לצידי כבר כל כך הרבה זמן שאני כבר לא זוכר איך זה להיות עם מישהי אחרת. צריך אולי באמת לרענן את הזיכרון עם איזו בלונדינית רנדומלית במסיבה שכוחת אל. אני הרי יכול. אנחנו ליברליים. היא בוטחת בי שאני אוהב רק אותה. היא גם יודעת שאין כמו סקס עם בן אדם שאוהבים והיא רוצה הזכיר לי כמה שהיא טובה בהשוואה לאחרות. התחמנית הקטנה.

אבל אני אוהב אותה בכל זאת. כל כך אוהב אותה שלפעמים קשה לי לעזוב אותה אפילו ליום אחד. אבל צריך. צריך הרי להיפגש גם עם החברים. צריך לשתות, אבל רק בשביל לעשות דברים מטופשים. אני אף פעם לא שותה מספיק בשביל לאבד את ההכרה. יותר מדי טוב לי במציאות, אני לא רוצה לברוח ממנה. הכל מרגיש כל כך טוב שאני חושב שסוף סוף הגעתי לאיזון. אז אולי זה לא החלום האמריקאי, אבל מי אמר שהחלום הישראלי פחות טוב. לא הייתי רוצה לחלום את החלום שלי אחרת.

"אחח, סוף סוף אני דופק את רכבת ישראל", חשבתי לעצמי בזמן שהעברתי את החוגר החדש-ישן שלי באוטומט למכירת כרטיסים. אין כמו השמחה הישראלית הטהורה הזאת כשאתה יודע שאתה הולך לדפוק מישהו. מנכ"ל רכבת ישראל בטח חווה אותה כל בוקר. "כוס אמא של רכבת ישראל", חשבתי לעצמי כעבור חצי שעה, כשישבתי על הקיטבג בעשרים על עשרים סנטימטר הפנויים שלי, מקבל בפנים כל חצי דקה את התיק של האשה שעמדה לפניי ולא השכילה להחזיק במשהו יציב בזמן שהרכבת התנדנדה. וכוס אמא של אותה אישה אגב. ככה נגמר לו היום הראשון שלי בצה"ל, למרות שהבאסה התחילה הרבה לפני.

בשבוע האחרון שלי לאזרחות מישהו אי שם למעלה חשב שיהיה ממש מצחיק אם דווקא אז החברה שלי תהיה במחזור. כוס אמא שלו. השירות הצבאי שלי מתחיל, וכל מה שהמילה "סקס" מעבירה בי זה זכרונות נוסטלגיים. אחלה. בבוקרו של היום הגורלי התמודדתי עם המדים לא רע, חוץ מכמה דברים פעוטים ששכחתי מתוקף העובדה שיותר משנה לא לבשתי ירוק. "בוקר טוב, תקשיב, יש לי שאלה קצת מביכה אליך, הפס השחור בכומתה צריך לפנות כלפי פנים, נכון?". כמו שאתם בטח מנחשים "פחחחחחחחחח" הייתה התשובה שקיבלתי. נורא אינפורמטיבי. ההורים הקפיצו אותי לתל השומר, וכמו שהתברר אח"כ הם מצאו את השער הכי מרוחק מהמקום אליו אני צריך להגיע. אגב תודה אבא. אבל ההתרגשות של התחלה חדשה מתגברת על הכל. אני יוצא לי מהמכונית, ומתחיל את החיפושים אחר מדור עתודה אקדמאית. "עתודה? אתה הולך ישר ואז ימינה, רואה שם את הגדר? אתה הולך לאורכה, משהו כמו חצי שעה". זה הזמן להזכיר את תיאוריית הקונספיקציה שלי שאומרת שיש הנחייה מלמעלה לדפוק עתודאים פורשים כמה שרק אפשר. אבל אני הטיפוס שנלחם בחזרה. התחלתי ללכת, ובדיוק כהתקרבתי לשני חברה שניסו לתפוס טרמפים עצר להם רכב. באלגנטיות שלא תבייש סוכן מוסד השחלתי את עצמי למושב האחורי עוד לפני שהבחור הספיק לנסות לסגור את הדלת. מסתבר שהטרמפיסט מקדימה מכיר בצורה רופפת את הנהג. הנהג חשב שאני עוד חבר של ההוא, וההוא חשב שאני חבר של הנהג, ואני חייכתי לעצמי כשעברנו התקהלות של איזה 30-40 חיילים שניסו לשווא לתפוס טרמפ. בשלב שבו עברנו חיילות שניסו לעבור את המרחק ברגל ונראו כאילו הרגע יצאו מסיבוב התאגרפות עם מייק טייסון הייתי כל כך שמח שהחייל שלידי הגניב מבט כדי לבדוק אם אני לא נוגע בעצמי בטעות.

הגעתי לחלקה הקטנה שהוקצתה למדור עתודה, וניגשתי לחייל שאח"כ התברר שהיה הומו. עמדתי כבר לפתוח את הפה, אבל חיילת שהייתה בסביבה והחליטה שחבל לבזבז אותי על אחרים נדחפה בינינו ושאלה מה אני רוצה. יותר מדי דברים סוטים הציפו את הראש הקטן והלא מסופק שלי, וכשהבנתי שאם אני פותח את הפה עכשיו שום דבר טוב לא יצא מזה פשוט דחפתי לה ליד את הזימון שקיבלתי. היא אמרה לי לבוא אחריה, ותוך כמה דקות הייתי כבר עם זימון חדש ומקום חדש לחפש. אחלה. "תלכו ביחד," היא אמרה והצביעה על עוד עתודאי נושר, שמיד החל ללכת בכיוון ההפוך מזה שהיא הצביעה עליו. למשמע השאלה לאן הוא הולך הוא אמר שהוא צריך להביא את התיק שלו, ונבלע בחדר הסמוך שם חוץ מהתיק היו עוד כעשרה אנשים שחיכו בתור. אופס.

הגענו למדור סדירים, שם נרשמנו בתור והתיישבנו. מקץ יותר מדי זמן הגיע סמל שביקש לכנס את כל העתודאים. הוא הוליך אותנו לחצר אחורית, וביקש שנעמוד ב-ח'. היינו 11 אנשים, לכן בצורה טבעית הסתדרנו בסידור של 2-9-0. באמת שחיכיתי שהאסימון יפול להם, אבל אחרי שהבנתי שכולם שלמים עם המצב, הייתי על הסף של לגרור אותם פיזית למקומות המתאימים. לרווחת כולנו בדיוק חזר הסמל שהסביר ש11 אנשים צריכים להרכיב ח' של 3-5-3. תחילה היו כמה מבטים מלאי פליאה אבל בסוף כולם השלימו עם הגזירה, גם אם לא כולם הבינו מאיפה היא נחתה עליהם. גם כן אנשים איכותיים. הכל היה כבר מוכן כשהגיע בריצה עתודאי נוסף, שברוב דמוקרטי החליטו לצרף לאחת הצלעות, כדי שהאחרים לא יצטרכו לזוז. זה השלב שבו הסמל גלגל עיניים. הקצין נכנס, הימני נתן הקשב, וחצי מהאנשים, בפילוג רנדומלי למדי, הצדיעו.

"מישהו יודע מה משותף לגולני, גבעתי והנח"ל?" היו מילות הפתיחה שבישרו לי שאני לא צריך להקשיב לשטויות שלו. דבר אחד זה להבין את החשיבות של השירות הצבאי, או אפילו להיות מורעל, אבל להלל שירות בנ"מ ובתותחנים בתור פסגת השאיפות של כל בן אדם עם מעט שכל בראש? אחרי הרצאה יותר מדי ארוכה על כ-ל החילות הקרביים בצה"ל, שבמהלכה הוא הבהיר שכולנו מיועדים להיות קרביים, מישהו ניסה להסביר לו שהוא בן יחיד ולכן פטור מלאכול בוץ ברמאללה. "זה לא הזמן לשאלות פרטניות, אלא רק דברים שנוגעים לכולם," אמר הקצין והמשיך לפרסם את הסיירת של התותחנים. "טוב, יש לכם שעה לחשוב לאן אתם רוצים ללכת, ואז תראו קצין מיון," אמר הקצין. מיד התנפל עליו הבחור ממקודם, שבדיוק כמוני לא רצה לחכות שעה סתם. הספקתי לשמוע את הקצין מתחיל לענות משהו על זה שיחכה עם כולם ויבשר את זה לקציון מיון, עשיתי סיבוב של 180 מעלות ופניתי לסמל. "תקשיב, גם אני בן יחיד, אין לי מה להעביר פה שעה בלדרג תפקידים שאני לא יכול לעשות". קיבלתי הוראה לחזור לקבלה ולהשתבץ בתור לקצין מיון. תוך שנייה כבר לא הייתי שם.

לא שזה עזר במשהו, כי את השעה וחצי הקרובות ביליתי בלחכות לקצין מיון. ישבתי לי שם, על ספסל בחוץ, מוקף בעשן כאילו אני סגור בחדר קטנטן עם חצי תריסר נרגילות, מחכה לראות האם כל שאר האנשים בתור יקבלו סרטן ריאות לפני שיקבלו קצין מיון או ההפך. אחרי שכל האנשים התחלפו פעמיים, וכבר התחלתי להרגיש את הזיפים שלי גדלים בחזרה, סוף סוף נזכרו לקרוא לי. נכנסתי, הצדעתי, והורדתי את היד כשהקצין גירד בעצלנות את הראש בתנועה שעם הרבה דמיון אפשר לפרש כהצדעה. "אז אתה הולך להיות קרבי" אמר הקצין והסתכל עלי, כנראה מצפה שאני אעשה בלאגן. להראות מוטיבציה, אבל לא לאכול בוץ ברמאללה, להראות מוטיבציה, אבל לא לאכול בוץ ברמאללה. "אני לא יכול להיות קרבי, אני בן יחיד". "אה", הייתה התשובה של הקצין, שנראה עדיין בעיקר משועמם, אבל עם רמזים קלים לאכזבה. "טוב, אז אתה יכולה להיות מ"כ", אמר הקצין והשתתק. אני עדיין שתקתי, מחכה. לא שזה עניין אותו, כי הוא המשיך לשתוק, בטח נותן לי זמן לשקול את כל האופציות שלי. שתקתי עוד קצת, נותן לו צ'אנס אחרון לזרוק עוד איזה משהו, אחרי הכל הוא קצין מיון, מה שמרמז על מיון בין מספר דברים. "וזהו?" נשברתי בסוף. "טוב," הוא אמר בטון של מישהו שהרגע עשה לך את הטובה של החיים שלך ולחץ על כמה כפתורים במחשב, "אני יכול לשבץ אותך בנ"מ". תודה באמת.

חירבשתי לו קצת דברים שהוא הקליד בתורו במחשב, בלי הרבה עניין במה שאני אומר. "טוב, אני צריך לדבר על זה עם המפקד שלי", הוא אמר והשיחה הסתיימה. זה לקח ארבע וחצי שעות של טיולים בבסיס, אבל הם הפנימו שקרבי אני לא יכול להיות. ועוד אומרים שצה"ל לא יעיל. אמרו לי לחכות שיקראו את השם שלי בכריזה, וכשזה קרה מצאתי את עצמי מובל ע"י סמל חביב לפלוגה א'. "אמרו לנו שיתנו לנו לראות קצין מיון," פלט מישהו כשלקחו אותנו לרחבת טקסים שוממת. ראו עליו שהוא השתדל אבל הסמל לא הצליח לסתיר את החיוך המשועשע. הוא כמובן לא ידע שום דבר על שום קצין מיון, אבל אוהלים לקפל היו לו בשפע עבורנו. באמת שזאת הייתה עבודה קלילה, אבל איכשהו הקבוצה שלנו התחלקה לקיצוניות. היו את אלו שטענו שהם צריכים רופא, או סתם מאוכזבים מהמערכת הצבאית ולא זזים לשום מקום, והיו את אלו שקראו לסמל המסכן "המפקד" בכל הזדמנות, למרות שהוא סה"כ ניסה לפתח שיחה קלילה על מי הם ומאיפה הם באו.

סיימנו עם זה צ'יק צ'ק וחילקו פסים לכולם, חוץ מלחייל שתכננתי לנסוע איתו ביחד. בזמן שהוא מנסה להבין איך חוגר שהוא קיבל רק לפני שבועיים כבר לא עובר במחשב, התקרב לו סמל אחר שאמר לי ולעוד שני חבר'ה לבוא אליו. "תתנו לי את הפסים שלכם, אני צריך אותכם למשהו". אחד דפק ספרינט לשער, השני אמר שהוא צריך רופא והוא לא יכול לעשות כלום וככה יצא שכשהסמל הסתכל עלי הוא נראה יותר מתחנן ממצווה. "יש לך את אותה בעיה?" הוא שאל והצביע על הבחור שדרש רופא תוך כדי שהוא מעיין בפס שלי. עם כל הצער שבדבר, אני פשוט לא מאלו שמשקרים על ימין ועל שמאל. "לא, אבל הבחור ההוא שם מקפיץ אותי," אמרתי והצבעתי על החייל שבדיוק הצליח להעביר את החוגר. זה כמעט לא שקר, תכננו לנסוע ביחד ברכבת. כמובן שזה לא השאיר על הסמל רושם מיוחד, ובמקום לשחרר אותי הוא פנה לכיוון של השני, בטח לגרור גם אותו. כוס עמק, חשבתי, ותפסתי את הסמל, "בוא, אם אתה אומר שזה צ'יק צ'ק אז בוא נגמור עם זה". קיבלתי מגב, והוא הראה לי שירותים שצריך לגרוף מהם מים, תוך כדי שהוא מחזיר לי את הפס. איזה טעות. "כשאתה מסיים, בוא אלי ותחזיר לי את המגב". ברור שזה מה שאני אעשה. חצי דקה אחרי שהוא הלך יצאתי, השארתי את המגב שעון על דלת המחסן שממנו הוא נלקח, ופניתי עם הבחור ממקודם ליציאה. נגמר.

כמו כל דבר בצבא, כשחושבים על זה בדיעבד זה יותר מעניין מאיך שזה בזמן אמת. תכלס, רוב הזמן בעיקר חיכיתי בתור זה או אחר, מנסה להיראות כמה שיותר עוין כדי שערסים למיניהם לא יתחילו לדבר איתי על כדורגל. תזכורת לעצמי: להתחיל לאהוב סדוקו, אחרת אני לא אשרוד הרבה ימים בבקו"ם.