אני ממש מסוחררת מכל השאלות האלו. כבר כל כך נמאס לי והן חוזרות על עצמן, שפשוט הפסקתי.
ועכשיו רצים לי בראש יותר מדי משפטים מעצבנים כמו 'מניעת האבקה עצמית גורמת לעידוד האבקה זרה המשפיעה על הגדלת המגוון הגנטי והסיכויים להסתגלות בסביבות חיים משתנות לצאצאים' 'יותר מדי טסטוסטרון אצל גברים מעכבת אצלם את ההתפתחות המינית' 'אסטרטגיית r ואסטרטגיית K מתבססות על חלוקת אנרגיה שונה' (אם יש מישהו שלא הבין שלמדתי כל היום לבגרות ברבייה מחר, אני יורה בו. לא באמת.).
אני טיפה עייפה מכל הדברים האלו.
-
לא כל כך הרגשתי את חג העצמאות השנה.
טקס יום הזכרון עשה לי משהו יותר רציני השנה, וגרם לי לעשיית הרבה דין וחשבון לעצמי, שלא נגמר גם עם כניסת יום העצמאות.
אני לא יודעת אם זה בגלל שלא נסעתי לקיבוץ השנה. אני לא יודעת אם זה בגלל שהצבא חודר לחיים שלי עכשיו מכל מקום אפשרי.
אבל אכשהו אני מתחילה לחשוב אחרת על היום הזה, אולי להבין אותו אחרת.
הייתי פעם ראשונה בטקס של בית ספר.
בדרך כלל בכל שנה אני נוסעת עם אחיה של אמי, אמי, ובן דודי לקיבוץ אפיקים, שם יש הזכרה לזכר הנופלים, שם אנחנו חולקים כבוד לדוד אמי, שהיה אחד החיילים שנהרגו בטבח במעלה עקרבים. וגם עולים לקבר של סבתא שלי, שקבורה לידו. ותמיד היום הזה נהדר עבורי, כי הנסיעה מקסימה ורואים את הכנרת, וש. הוא בן הדוד הקרוב אלי ביותר ואנחנו צוחקים ומספרים אחד לשני סודות ומתהלכים בקיבוץ, ואוכלים בחדר אוכל, ומבקרים את סבא רבה שלי שהשנה יהיה בן מאה ואחת ( או מאה ושתיים?). הדבר היחידי שלא אהבתי בנסיעות האלו זה את מטחי יריות הכבוד שמבהילים אותי כל פעם מחדש, והמבט העצוב בעיניים של אמא שלי כשהיא מסתכלת על הקבר של אמא שלה. אז איכשהו עם השנים יום הזכרון עבר עבורי מיום של עצב למעין חגיגה מוקדמת של יום העצמאות, יום שכיף לחכות לו. אני יודעת שזה נשמע מזעזע. אבל כל אחד והסיפור שלו. זה לא משהו שמנע ממני להזדהות עם אנשים שאיבדו את יקיריהם או לשמוע סיפורים של אנשים כאלו. זו הדרך שלנו להתמודד עם השכול של המשפחה.
השנה בטקס יום הזכרון, שהייתי שם ושמעתי את החיילים שערכו את הטקס (אצלנו בתיכון הבוגרים שכבר חיילים עושים את הטקס) התאפקתי מאוד שלא לבכות. הרבה מהסיפורים היו כואבים מאוד, הרבה מהם היו בלתי נסבלים לשמיעה. לפעמים רציתי לסגור את המכשיר, אבל זה לא היה עוזר לחלוטין, וזה גם לא בוגר. אז לא סגרתי. פשוט נשכתי את השפה חזק חזק כדי לא להוציא שום דבר החוצה (לא שזה עזר.).
לאחר הטקס ראיתי והתחבקתי עם נ.. חיבוק ארוך ארוך ארוך של בנות דודות שלא ראו אחת את השנייה למשך הרבה זמן. היא כבר סיימה את בית הספר לפני שלוש שנים. סיימה צבא. ואז נסעתי עם ל. פעם ראשונה. ובדרך שמענו כל מינים שירים ודיברנו על השירים של יום הזכרון, והגעתי למסקנה שהרבה משירי הילדות שלי הם שירים צבאיים. של להקות צבאיות, שמדברים על דברים שילדים לא אמורים לשמוע. לאמא שלי יש מאניה לשירים האלו, היא מטורפת עליהם. פתאום קלטתי שהרבה מהשירים שאני רגילה לשיר את המילים בלי להקשיב להם באמת מדברים על דברים אחרים ממה שחשבתי. חזרתי ושמתי דיסק של להקות צבאיות והפעם הקשבתי באמת טוב טוב למילים.
זה היה קצת הזוי. יושבת על מושב העור של הפסנתר, שרה ובוכה לסירוגין.
וזה ממש לא קשור להורמונים.
אני פשוט רגשנית מדי.
או שמשהו הרגיש לי מפוספס, או שהעיניים שלי קצת נפקחו וזה היה כואב.
כל כך הרבה דברים מהילדות נראים שונים עכשיו, וזה כואב נורא להתפכח, גם אם בבגרות יש משהו מלהיב.
הילדות יפה יותר. רק עכשיו אני מעריכה את זה.
פתאום אני תופסת שזה אמיתי.
שאנשים באמת מתים בקרב, ושזה בכלל לא הירואי כמו בספרים. שזה דם, ובוץ, וסרחון. שזה יכול להיות מישהו שאני מכירה.
בקלות. אחד מהחברים שלי שהולכים להיות קרביים, אחד מהמוני האנשים שאני הולכת להכיר בעוד חצי שנה. המחשבה הזו מחרידה וקצת מייאשת, וגורמת לשאול "בשביל מה". ואז אני תופסת את עצמי, בשביל מה אני בכלל מתגייסת לצבא?
חוץ מזה שזה חוק.
מלבד החובה.
ואני מבינה שעד כמה שזה מפחיד אני עדיין ארצה לשרת את המדינה בכל דרך שאוכל. לא שחלפה לי המחשבה לשנייה לא להתגייס, אבל ברצינות שניסיתי לחשוב מעבר לרעל, מעבר לאהבת הארץ והגנת המולדת. ניסיתי לחשוב קצת יותר פרקטי. למצוא את הזכות.
וזה לא שמעולם לא הבנתי שאנשים באמת מתים מהמלחמות והפעולות.
אבל איכשהו עכשיו כשהצבא כל כך קרוב, זה נראה לי אחרת.
ביום הזכרון היו המוני חיילים בבית הספר. הרבה מהם לא זיהיתי, לא היו רק חיילים מהמחזור הבוגרים האחרון של השנה שעברה, הרבה מהשנים שקדמו להם. כל כך הרבה פרצופים לא מוכרים. כשאני ול. יצאנו מהשירותים אחרי ששטפנו פנים לאחר הטקס (אני לא הצלחתי להחניק את הדמעות, ול. נראתה כאילו היא יצאה מהבריכה מרוב הבכי שהיא בכתה. היא רגישה כמוני, אבל לה אין בעיה לבכות בכי עצום ליד כל העולם. אני אוהבת לבכות ליד חברים ומשפחה) פגשתי באובססיה הישנה של האקס שלי. היא הלכה לכיוון הספרייה, אנחנו שתינו הלכנו לכיוון היציאה. הסתכלנו אחת על השנייה תוך כדי הליכה. תהיתי אם היא בכלל זיהתה אותי. תהיתי אם היא בכלל הייתה מודעת לכך שהיא הייתה האובססיה של האקס שלי בזמן שהוא היה איתי. או בכלל יודעת מי אני.
כשיצאנו מהבניין הרגשתי ממש שמחה לכמה רגעים (כי אחר כך התחילו המחשבות העמוקות על יום הזכרון וכו', שגרמו לי פחות מלחייך ולשמוח, אלא יותר להתחיל לשאול את ל. מה היא חושבת על כל היום הזה והגיוס וכו') כי מה שבטוח, אני בחיים לא אוכל לשנוא את עכברונת הקטנה הזו או לקנא בה. אני אפילו קצת מרחמת עליה.
-
ולגבי משהו אחר לגמרי.
התחיל משחק חדש.
כן, אני יודעת, זה מעצבן שמדברים בבלוגים בקודים, אבל אני עוד לא סגורה על הכל, אז זו הדרך הטובה ביותר לדבר על זה.
זה משחק כי זה לא משהו רציני בכלל. אני לא מתכוונת לעסוק במשהו מלבד משחקים לפני הצבא.
בואו נאמר רק שכמה מספרים צלצלו, אנשים ששכחתי כבר שנתתי להם בעבר את המספר שלי.
וכמה בני נוער יצאו להם בכמה לילות.
וכמה חלומות נצתו.
וכמה פנטזיות הוגשמו.
ויש אחת שפשוט עומדת באמצע מעגל של בחורים, צוחקת לה בקול בשעה שהיא רצה בשביל לקטוף את הפרס.
לילה טוב,
מרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
secretgarden