רגשותיי בתוך סיפור...

"ושלא תחשוב שנשכח! אתה- מחר בשתיים עשרה בידיוק נמצא שם!"- אמר בעצבים.

"כן,כן. ברור"- אמר. כל גופו רעד מפחד. הוא ידע מה הבחורים האלה יכולים לעשות,למה הם מסוגלים...

הוא היה במרחק של שניה, מלהיות כרגע מרוח על הכביש כמו דבק.

"ואל,"- קירב בן את פניו אל פניו של תום, הסתכל עליו במבט מאיים והמשיך- "שמעת- אל! תנסה לרמות אותנו!"

"טוב ילד, אתה יכול ללכת הביתה לאבא ואמא"- צחק עמית, ושאר הבנים הצטרפו לצחוקו.

תום מיהר לקפוץ על האישור, וירד מהחומה במהירות.

הוא הלך הליכה מהירה לביתו, שהיה די רחוק מהבית- ספר.

כל הדרך חשב על מחר.

"כוס עמק!"- צעק.

"לאיזה חרא נכנסתי..."- מלמל לעצמו.

"אני לא מאמין שאני הולך לפרוץ לביתם של האנשים הכי עשירים בכל חיפה!"- אמר.

"מה?!"- שמע קול נשי מאחוריו.

''נראה לי שנתפסתי...'-חשב, והסתובב לאט לאט, כדי לראות את מי הגורל שלח לו.

-

אלינור התהלכה ברחובות העיר שלה.

עיר בה גדלה, עיר בה כל כך הרבה זכרונות.

היא בידיוק עברה ליד גן שעשועים ישן, נטוש ולא מתופח.

חיוך קטן עלה על פנייה.

"אלינורה"- צחקה בקול רם רון.

"אני אראה לך מה זה אלינורה!"- התעצבנה אלינור, והחלה לרדוף אחריי חברתה, שלא הפסיקה לצחוק.

הן היו בנות 8 אז...

ילדות קטנות, תמימות ומאושרות, ששיחקו וצחקו יחד, בגן השעשועים שנבנה לא מזמן.

אחרי ריצה קצרה בכל הפארק, שבסופו של דבר, אלינור לא הצליחה לתפוס את רון, הן התיישבו על ספסל.

"היית צריכה לראות את הפרצוף שלך כשקראתי לך אלינורה"- צחקה רון, וניסתה לחקות את פניה של אלינור.

אלינור צחקה צחוק מתגלגל.

"זה לא מצחיק!"- אמרה.

לידן עבר ילד שנראה בגילם.

הוא הביט בהן לרגע, ואז התחיל לצחוק.

"מה אתה צוחק ילד?!"- קמה אלינור-"יש לך בעיות איתנו?"

"תירגעי, אין לי בעיות איתכן. אתן פשוט טפשות"- אמר.

אלינור רטחה מכעס. הכי בעולם שנאה שמבקרים אותה לפני שיכירו אותה.

לפי המראה שלה, תמיד נראתה ילדה מפונקת, עשירה ומפגרת.

אולי היא הייתה עשירה, אך אף פעם אמה לא פינקה אותה, והיא הייתה ילדה מאוד חכמה לגילה, כך לפחות, תמיד אמרו לה.

"למה את אומר את זה?! מה, אתה מכיר אותנו?!"- אמרה בקול רם.

הילד צחק ואמר- "תירגעי ילדה. פשוט, תסתכלי על השלט על הספסל"

והילד הלך, משאיר את אלינור בלי מילים.

על השלט היה כתוב- 'צבע טרי- נא לא להתיישב'.

רון, שלא התערבה בכל משך השיחה, קמה מיד והסתכלה לאחור- על גבה, וכך גם אלינור.

לפתע התחילו לצחוק.

"אין לנו מזל היום. את יודעת שזאת שמלה חדשה?! אני לא כמוך, אני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות את כל חיפה!"- צעקה רון, לאחר שנרגעו.

"מה את רוצה ממני, אני לא ידעתי שהצבע טרי!"

אך החיוך נמחק מפניה כשנזכרה איך היה נראה אותו הילד.

שיער בלונדיני עד הכתפיים, מבולגן, ופוני קטן לצד.

אלינור נאנחה.

'הוא לא השתנה בכלל... כאילו שלא עברו 7 שנים'- חשבה.

פתאום היא הבחינה במישהו, חולף לידה במהירות.

הסקרנות לא איחרה לבוא, ואלינור מצאה את עצמה, עוקבת אחריו, ומצוטטת לשיחה שלו... עם עצמו.

"לאיזה חרא נכנסתי..."- מלמל לעצמו.

"אני לא מאמין שאני הולך לפרוץ לביתם של האנשים הכי עשירים בכל חיפה!"- אמר.

אלינור לא הצליחה לעצור את ההלם, וצעקה- "מה?!"- היא ידעה טוב מאוד, מי המשפחה הכי עשירה בחיפה.

-

אבל, כל מה השהספיק לראות, היה שיער זהוב ארוך עם פסים בצבעים- ירוק, כחול ואדום.

כל האורות באותו האיזור נחבאו, ומתוך בהלה היא קפצה עליו.

לפי הגובה, הבין שזאת נערה בגילו, או שהבחורה פשוט מאוד נמוכה.

היא חיבקה אותו חזק, אבל לאחר מכן התנתקה ממנו לאט.

-

בגלל החושך לא יכלה להבין, מי הוא הבחור המוזר שבשעה שלוש וחצי לפנות בוקר, תפגוש ברחוב.

אך דבר אחד, סיקרן אותה יותר.

"אתה הולך לפרוץ לביתם של משפחת מרלין דב?"- לחשה.

-

הוא היסס לרגע, לא ידע מה לענות לבחורה.

אולי היא תספר למשטרה? ואילו יותר גרוע, למשפחה עצמה!

קול מוזר בתוך תוכו, אמר לו לבטוח בה.

הנערה המוזרה שפגש באמצע הלילה ברחוב.

"בואי נשב כאן"- אמר, והוביל אותה לאט לקצה המדרכה.

הם התיישבו והוא התחיל לדבר.

הוא דיבר אליה בכנות, הוא סיפר לה כל פרט קטן.

נמאס לו לשמור בבטן, ושאין למי לספר. סוף סוף קיבל הזדמנות לחלוק עם מישהו את השגעון שהוא עובר כל יום.

היא הקשיבה לו, ועודדה אותו. אולי היא באמת מבינה אותו?

"אני לא כל כך מבינה למה את כל כך רוצה להיות איתם..."- אמרה בשקט.

"אני לא יודע...רגע, לא אמרת לי את שמך"

"אלינור.. שמי אלינור"

"אלינור...שם יפה. שמי תום"

"אז, תום. תסביר לי, למה את כל כך רוצה להיות כמוהם? למה שלא תוריד את המסכה, ותראה לכולם מי אתה באמת? למה לסבול?"- היא שמה את ידה על פניו, וליטפה אותו.

"אני לא יודע.. אני באמת לא יודע"- אמר, ושוב קול בתוכו אמר לו לנשק אותה.

הוא לא האמין שהוא הולך לעשות את זה.

לנשק בחורה זרה לחלוטין, שבכלל לא ראה.

אבל הוא עשה את זה. הוא התקרב אליה במהירות ונישק אותה. נשיקה עדינה וחמה על השפתיים.

-

היא לא ידעה מה לעשות.

פעם ראשונה שדיברה עם בן. אמיתי. בחור שלא ראתה בכלל.

בחור מקסים וזר.

היא התנשקה איתו. נשיקה ראשונה שלה.

היא התנתקה ממנו וקמה במהירות.

"אני צריכה ללכת. ביי תום"- אמרה ורצה מהמקום לכיוון ביתה של רון.

"רגע אלינור! תתני לי את מספר הטלפון שלך!"- צעק לעברה והיא נעצרה.

היא לא ידעה למה, אבל היא אמרה לו את המספר.

-

הוא נשאר שם לשבת לבדו, המום.

הוא נזכר שמיהר להגיע הביתה, וכך עשה.

-

"פתוח!"- צעקה בקול ישנוני, לאחר שנשמעה דפיקה חזקה בדלת חדרה.

"חופרים..."- מלמלה.

רון שכבה במיטה שלה, עם הפנים על הכרית- בנסיון להירדם.

כשהדלת לא נפתחה, היא קמה בעצבנות ופתחה אותה לבד.

"מה, אנשים?! כבר 4 לפנות בוקר!"- אמרה בעצבנות.

אך כשראתה את אלינור התרכחה מיד.

ידעה שחברתה לא תבוא סתם ככה. קרה משהו.

"מה קרה לך?"- שאלה וחיבקה אותה, חיבוק חם ואוהב.

אלינור פרצה בבכי.

-

תום התעורר בבוקר, ללא שום חשק לקום מהמיטה.

הוא נרדם רק לפני כשעה. כל הזמן הוא חשב על אותה בחורה מסתורית.

'למה הגורל לא נתן לי לראות אותה?'- חשב.

פתאום צץ במוחו רעיון, שגרם לו לקפוץ מהמיטה וללכת לכיוון השירותים, בשביל לעשות את סידורי הבוקר.

-

כשהבנות קמו בבוקר מהשעון המעורר של רון, הכאב ראש תקף את אלינור.

היא לא הצליחה להירדם בגלל האירועים של הלילה.

היא רק שכבה במיטה לצד רון, וחשבה.

על אמה, על הפארק, על הבחור... תום.

שם מוכר.

'הא, נכון. זה ההוא מהכיתה. אבל ברור שתום מהלילה זה לא התום הזה, יש 200 תומים בכל חיפה, וגם תום מהכיתה אף פעם לא היה יכול להיות כזה חמוד..פתוח..רגיש..ומנשק כל כך טוב! טוב די אלינור! תוציאי אותו מהראש! יש לך בית- ספר עכשיו. לכי להתקלח'- חשבה.

"רון, אני אלך להתקלח ראשונה, טוב?"- שאלה, ומבלי לקבל תשובה, יצאה מהחדר, לכיוון חדר האמבטיה.

"חוצפנית"- מלמלה רון ונשכבה חזרה על הכרית.

"תשמעי, אני לא אבוא היום לבית-ספר"- אמרה אלינור, ולגמה מהכוס קפה שרון הכינה לה.

"למה?!"

"אין לי ספרים, בגדים.. אין לי כלום. אני צריכה ללכת הביתה, מתי שכולם יהיו בעבודה, בלימודים ובגן. נחשי מתי זה?"

"בזמן בית-ספר..."

אלינור קמה מהר, ונשקה לרון על הלחי.

"אני אתקשר כן?"- אמרה ויצאה מהבית.

רון הסתכלה אל תוך הכוס שאלינור שתתה ממנה.

"לא חבל על הקפה?"- אמרה.

-

אלינור כבר הייתה בתוך ביתה.

היא בדקה אם אין אף אחד ונכנסה לחדרה.

לקחה מזוודה, והכניסה לשם את כל הבגדים והחפצים הנחוצים לה.

לפתע נשלחה אליה הודעת SMS.

'מוזר, אף פעם לא שולחים לי הודעות כאלה'- חשבה לעצמה.

היא פתחה את ההודעה, ותוכנה היה כזה-

'אלינור,

אני מחכה לך היום באותו המקום, בשעה 11:00.

אוהב, תום.'

אלינור חייכה והסתכלה על השעון בחדרה.

08:06

'יופי, יש לי עוד זמן'

-

הנה הגיע הזמן...

ידיה של אלינור הזיעו. היא מאוד התרגשה.

הנה הגיע הרגע בו תפגוש את הנסיך שפגשה אתמול.

היא הייתה ליד הפארק. היא התקדמה עוד קצת והתיישבה על קצה המדרכה, מחכה לפגישה.

-

הוא ראה אותה מרחוק.

יותר נכון, את שיערה הזהוב שהספיק לראות בלילה.

הוא התקרב אליה יותר ויותר.

כבר היה במרחק של מטר ממנה.

היא לא הבחינה בו. הוא נגע בכתפה והיא הסתובבה.

"את?!"

"אתה?!"- אמרו בו זמנית.

איך? השקעתי מאוד.

אני מקווה שאהבתם.

תגיבו לפחות...

600 כניסות [[[[ :

תודה רבה !!!

_____

לנושא אחר- הפרק יעלה ממש עוד מעט. היום בערב, או מקסימום מחר בערב. :)

בקשה קטנה- שמישהו יגיב לי 50 D:

עד כאן, אוהבת אתכם,

אנונימית