זהו! מספיק עם הבולמוס(ים).

אם אני באמת רוצה להיות רזה, זה אמור ללכת בקלי-קלות, ולפעמים אני פשוט שוכחת עד כמה אני רוצה את זה...

אבל די! שיפור זיכרון, אני אדקלם לעצמי כל פעם שאני באה לאכול משהו: "אוכל באמת יותר חשוב לך מהאושר שלך?!"

עכשיו, שבוע הבא הולך להיות מאד עמוס, מה שיעזור לי בלהעסיק אותי ולחשוב על אוכל..

יום ראשון- שום דבר מיוחד, אני רק חוזרת הביתה ב-16:00, ככה שעד הארוחת ערב יש 3 שעות שצריך למצוא משהו לעשות בהם.

יום שני- טסט!!!!! ראשון, אז אני כל כך לחוצה... אבל יהיה בסדר. גם אם אני לא אעבור. אני חיה עם עצמי... זה יעסיק אותי לכל הבוקר

יום שלישי- בגרות באנגלית

יום רביעי- מרפאה לה"א

יום חמישי- כמו יום א'.

אם יהיה לי רישיון, אני אוכל ליסוע לחדר כושר ולבריכה מתי שבא לי! אני אוכל "להיעלם" כשיש ארוחת ערב. זה יהיה מושלם!

ו..סתם שאלה לא קשורה: אתן חושבות שעדיף לי להיות שנייה או ראשונה בטסט?

עכשיו, תכנון תפריטים וכושר:

יום שבת- מוקפץ לצהריים, סלט בערב (יוצא בערך 200 קלוריות).

יום ראשון- מרק (85), 3 פריכיות (24), תפוח (55), 30 ג' קורנפלקס (59). (סה"כ- 223).

יום שני- מלפפון ועגבנייה (30), ביצה קשה (100), תה (0), חטיף (65), תפוח (55), סלט (50) (סה"כ- 300 בדיוק)

עם שאר השבוע נראה איך מתקדם... בהצלחה לכווווולם!

היום התחיל אצל האחות, בדיקת לחץ דם ודופק שגרתית, שהיו שניהם נמוכים מהנורמה וגרם לאחות 'להכריח' אותי להפסיק לעשות ספורט (כן, בטח...). זה לא מאד הפתיע אותי, כי תמיד כשאני באה בצום (שנמשך 14-15 שעות באותה רגע) זה ככה.

אחרי זה הלכתי לעובדת הסוציאלית, שאמרה לי שחשוב לה שאני אלך קודם לדיאטנית, כי הרבה זמן לא הייתי והיא רוה לראות מה מצבי. הלכתי, לא היה לי כבר איך להתחמק מהזוועה שאני הולכת לראות ולהראות לה. לא רק זה, גם הייתה שם אחות מתלמדת, שהייתה צריכה גם היא לראות את הזוועה. כמובן שהייתי 58.6 ק"ג. פרה, זה ידוע. היא שאלה אותי אם יש לי דחפים לאכילה, ואם לפעמים קורה שאני מרגישה שאני אוכלת גם לאחר תחושת השובע (כן- כל הזמן), אמרתי לה שלפעמים. אז היא נתנה לי פנקס למלא למהלך השבוע שבו צריך לכתוב באיזה שעה אכלתי, איפה, עם מי, מה וכמה...

וחזרתי לעובדת הסוציאלית. הכנתי את עצמי מראש לענות לה תשובות שקריות שלא משקפות את מה שעובר עלי. אני אספר לה כמה טוב לי, כמה אני כבר לא מודאגת מהמשקל שלי, ושהחיים שלי ורודים. כל כך נמאס לי לבוא לכאן כל שבוע, אני צריכה לעשות הכל כדי לשכנע אותם שאני בסדר.

היא קצת יותר חכמה ממה שחשבתי. אחרי שפעם קודמת שבאתי לשם ניסיתי למכור לה את הסיפור, זה נראה לי כאילו היא קנתה אותו. אז היא אמרה לי במילים עדינות שאני יכולה ללכת לספר את ההמצאות שלי במקום אחר, כי היא לא מאמינה לי. היא שאלה אותי באיזה מקום אני נמצאת: אם אני רוצה להחלים ולא יכולה, אם אני לא רוצה להחלים אבל רוצה לרצות את ההורים, והיא המשיכה עם רשימה ארוכה של אפשרויות. אמרתי לה שאני לא בדיוק יודעת, (כמובן ששיקרתי). היא המשיכה עם שאלות שהיה לי כל כך קשה לענות עליהם, כי לא רציתי שתדע מה עובר עלי באמת. אם אני אגיד לה זה אומר שאני רוצה להחלים. וכרגע אני לא רוצה. כרגע אני רק רוצה לרדת, זה כל מה שחשוב לי בחיים. היא אמרה מה היא חושבת שעובר עלי, היא קלעה בול- מילה במילה. הדבר שהכי כאב לי שהיא אמרה לי, הוא שלפי דעתה, כל ה'אנורקסיה' (כמו שהיא קוראת לזה- אבל אני שונאת שהיא אומרת את זה, כי אנורקסיות הן רזות, ואני שמנה..) הזאת שלי התחילה בגלל כל הכעס והתסכול שלי עם היחסים עם אמא, ובגלל שמנעתי מעצמי להגיד לאמא מה אני באמת חושבת ומרגישה, וכל פעם שנפגעתי ממנה פשוט סילקתי ממני את הכאב וההרגשה הזאת, התעלמתי מהכל, המחלה שלי היא המקום שלי להוציא את כל הרגשות האלה, לבטא אותן...

כל כך רציתי לקום, לעצור את השתיקה שלי ולהגיד לה הכל: להגיד לה שאני באה לכאן רק כי אמא ואבא מכריחים אותי ואם זה היה תלוי בי כבר מזמן הייתי מפסיקה לבוא, להגיד לה שאני לא באמת רוצה להחלים, אני רק רוצה להיות רזה, אני רק רוצה לאהוב את עצמי, אני רק רוצה שאחרים יאהבו אותי, להגיד לה שאני לא באמת בסדר עם זה שעליתי במשקל, שאני רוצה לקבור את עצמי איפושהוא עמוק עמוק ולא לצאת משם עד שאני ארד 10 ק"ג. להגיד לה הכל, כל מה שאני חושבת, כל מה שאני מסתירה ממנה, הכל...

אבל לא יכלתי. משהו עצר אותי ומנע ממני. יצאתי משם לרכבת וכל הזמן אמרתי לעצמי שרק עוד X זמן אני בבית, ואז אני אוכל להוציא את הכל, אני צריכה להתאפק רק עוד קצת.

לא עברתי את ה-300 קלוריות היום, ככה שיש בטוח ירידה. בא לי כבר להישקל ולגלות כמה. אני מרגישה שהשליטה חוזרת לידיי...

תכננתי פחות, אבל נגיד ש, זה עדיף מבולמוס...

התכנון למחר: כוס תה (0), מרק נמס בכוס (85), סלט ירקות (40), תפוח (55), 30 ג' קורנפלקס (59), פריכית עם קוטג' (40).

סה"כ 279.

שאני אתחיל מהסוף או מההתחלה..?

מחקתי את הפוסט הקודם, למעטות מביניכם שהספיקו לקרוא אותו: תודה על התגובות המעודדות, אבל נשברתי בכל זאת.

הפוסט כל כך חסר משמעות, וכל כך עצוב לי לדעת שסטיתי 180 מעלות מהתכנית המקורית, אז טוב שמחקתי, כאילו מעולם לא היה...

אמא, אבא ואחותי נסעו לסבתא, לא נסעתי בעיקר בגלל כמויות הקלוריות המטורפות שיש בעוגות שלה, ויותר קל להתחמק כשלא באים בכלל מאשר לבוא ולמצוא איזה תירוץ מפגר ללמה לא בא לי לאכול אוכל שבדר"כ אני כל כך אוהבת. וגם בגלל שהייתי צריכה קצת שקט, רציתי להיות לבד ורציתי זמן לחפש את המשקל האובד...

(סיפור ארוך, אז בקצרה: אמא החליטה לקחת לי את המשקל לפני איזה חודשיים, לא היה לי בעיה. נתתי. עבר הזמן- יומיים בערך והבנתי שאני לא יכולה בלעדיו, אז הלכתי וקניתי משקל בלי לספר לה, היא גילתה, 'גנבה' לי אותו מהחדר, אני לקחתי אותו בחזרה, היא עוד הפעם לקחה לי, רק שהפעם היא החביאה אותו טוב-טוב, ומאז לא נשקלתי כבר איזה חודש וחצי).

אז חיפשתי, חיפשתי וחיפשתי... הפכתי כל מגירה אפשרית בבית, כל ארון, והחלטתי שלחשוב בצורה הגיונית יעזור לי הרבה יותר מחיפושים ארוכים ומשעממים.

דבר ראשון שחשבתי עליו הוא שכרגע יש לאמא 3 משקלים (אחד שלה, אחד ישן שלי ואחד חדש שקניתי). מכיוון שלאמא הייתה הפרעת אכילה בעבר, ומכיוון שהיא כל כך "מודעת לבריאותה", אין מצב שהיא לא נשקלת לפחות על בסיס שבועי. אז כנראה ששניים מהמשקלים מוחבאים כמו שצריך, ואחד מהמשקלים במקום נגיש למקלחת של אמא ואבא, כדי שתוכל להישקל. אז המשקל נמצא במקלחת של אמא ואבא, או בחדר שינה שלהם או בחדר ארונות. וככה המשכתי לחשוב ולנפות מקומות שבהם הוא בטוח לא יכול להיות, ומצאתי!

לא האמתי, פשוט הייתי כל כך מאושרת, כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותו, חברי הטוב ביותר... חח סתם, אבל באמת שמחתי.

ובלי לחשוב בכלל עליתי עליו. 59 ק"ג. עמדתי עליו עם פה פתוח במשך דקה בערך, הייתי צריכה לעכל...

59 ק"ג.

כל כך התרגשתי מזה שמצאתי את המשקל, שלא הכנתי את עצמי נפשית למה שהולך לקרות ברגע שאני עולה עליו, לא הייתי מוכנה לבום הזה. ציפיתי להרבה פחות, רק לפני חודש שקלתי 54 ק"ג. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי...

החזרתי אותו מהר למקום שבו הוא היה, יצאתי מהחדר ארונות, התיישבתי על המדרגות והתחלתי לבכות. איך זה קרה? מה אני אמורה לעשות עכשיו?

אחרי כמה דקות החלטתי שזה לא ישבור אותי. יש לי שתי אפשרויות כרגע: להיכנע לשומן ולהמשיך עד שאני אגיע ל-100 ק"ג וכנראה שגם מעל, או לקחת את עצמי בידיים ולהתחיל לרדת.

כמבון שבחרתי באפשרות השנייה והחלטתי שאני מנקה את הבית, פעולה שתעזור לי לנקות את הראש, לשרוף קצת קלוריות ולשמח את אמא, שקצת הרגזתי היום.. אחרי שעתיים בערך של עבודה, סיימתי קצת מזיעה- סימן שבאמת שרפתי קלוריות, החלטתי להישקל עוד הפעם, לאמת את הנתונים...

55.3. מה?! ירדתי 3.7 ק"ג בשעתיים?! החלטתי שאולי זה בגלל שאני על השטיח, אז המשקל לא על משטח ישר, מה שמעוות את התוצאה. לקחתי אותו לרצפה, 59.5 ק"ג. רק 0.5 ק"ג מרחק מ-60. אני לא יודעת מה אני אעשה עם עצמי אם אני אגיע ל-60. החלטתי שעליתי פשוט בגלל תהליכים שבגוף (שאני לא בקיעה בהם, וחבל..), ושאני לא מתרגשת מזה. הרי לא אכלתי ולא שתיתי מאז שום דבר. הלחתי להתקלח, לצחצח שיניים ולכתוב...

כרגע אני בסה"כ מרוצה. דבר ראשון- מצאתי סוף-סוף איפה המשקל, לא לקחתי אותו, לא רציתי לפתוח מלחמת עולם שלישית, אבל לפחות אני יכולה להישקל כשאמא לא בבית- שזה כל בוקר חוץ משישי- שבת (ורביעי שאני נוסעת למרפאה ואני קמה איתה). דבר שני- הייתי צריכה את השוק הזה שחטפתי. אם זה לא היה קורה, הייתי נשארת באופוריה הזאת של 'אפשר לאכול מה שרוצים, כמה שרוצים ולא משמינים'. עכשיו יהיה לי יותר קל להחזיר את עצמי למשטר אינטנסיבי, שאולי בסופו אני סוף-סוף יראה את ה-50 הזה. אף פעם לא חוויתי את זה, אני כל כך רוצה את זה, כל כך צריכה את זה...

מחר אני עוד הפעם במרפאה לה"א. אני צריכה להישקל שם, דבר רע מאד כי אם הדיאטנית תראה שעליתי כל כך הרבה ועוד ושבוע שירדתי (אני מקווה..), היא תחשוב שמצבי לא יציב, וכרגע אני עובדת מאד קשה כדי לשחק אותה מחלימה, מאושרת ויציבה. חוץ מזה שזה מביך שהיא תראה אותי במשקל כזה, היא תחשוב שאני שמנה... בטח אני הן אדם הכי שמן שאי פעם היה במרפאה להפרעת אכילה... (זה אני חושבת, לא היא..) 

אז אני פשוט "אאחר" לרכבת, לא אספיק להיכנס לדיאטנית ואלך ישר לעובדת הסוציאלית. אני מקווה שהיא לא תתקע איזה משהו כדי שאני אכנס אליה בכל זאת ושהיא תוכל לחכות רק עוד שבוע אחד, כי כבר ה-מ-ו-ן זמן לא נכנסתי אליה. ועד אז אני מקווה להיות 56 ק"ג. אני לא מאמינה שהיעד שלי הוא מספר כזה גבוה....

עריכה:

הייתי אצל הדיאטנית. שקלתי 58.6 ק"ג. מזעזע, אני יודעת. היה היום נורא במרפאה. יצאתי משם עם ההרגשה הכי נוראית שהייתה לי בחיים.

חזרתי הביתה ונשקלתי, בלי בגדים ובלי כלום. 57.5 ק"ג. קצת יותר טוב מ-59, אבל עדיין, הרבה שומן צריך לרדת.

ועוד הכי גרוע שאצלי זה לא שאני טורפת, פתאום קולטת מה וכמה, שונאת את עצמי ומפסיקה.

אצלי, אם התחלתי, אז זה יימשך כל היום - כי ממחר אני אשמור... והסיפור הזה מסתכם באלפיי קלוריות.

שישי שבת האלה כללו הרבה אוכל, הרבה יותר מדי, נקווה שדי עם הבולמוס, לפחות לשבוע הקרוב.

אין לי משקל, מאד (אבל מ-א-ד) קשה לי עם זה. לא נשקלתי כבר חודשיים וחוסר הידיעה הזאת מטריפה אותי.

אני צריכה כל הזמן לדעת כמה, אני צריכה את החיזוק הזה שאחרי יום של 300 קלוריות לראות 1- על המשקל, זה נותן לי כל כך הרבה...

הרגשה כל כך טובה... לא מכירה הרגשה כמוהה.

יכרגע מה שנותר לי הוא להסתכל במראה ולהעריך. אני מעריכה שאני בסביבות ה-58. שזה רע. רע מאד.

השבוע כמו שאמרתי, 500 קלוריות ליום. יום רביעי שקילה אחרי כל כך הרבה זמן, אני מפחדת.. לא רוצה. אני שונאת להישקל בזמן שמישהו מסתכל על המשקל. ועוד השקילה עם בגדי.. אני מפחדת שאני אגיע ל-60. אני לא אדע איפה לקבור את עצמי אם זה המצב.

יש לי בחילה רק מלחשוב על זה.

אז די. 3 ימים זה לא הרבה אבל זה גם משהו.

מחר אני אעלה על ההליכון, מה שלא עשיתי כבר דיי הרבה זמן... אני אשרוף 500 ככה שיש ירידה בטוח.

התכנון למחר הוא כזה:

כוס תה (0 קלוריות)

100 ג' תותים (33 קלוריות)

100 ג' מוקפץ (99 קלוריות)

30 ג' קורנפלקס (59 קלוריות)

3 פריכיות קטנות (21 קלוריות)

תפוח (55 קלוריות)

סלט (40 קלוריות)

סה"כ- 307 קלוריות.

עריכה:

באמת שרפתי 500 קל', אבל זה לא פיצה על האלפים שאכלתי אחרי.. הלוואי והייתי יכולה להקיא, הלוואי והייתי יכולה לעצור את עצמי בזמן.......