לאט לאט התאבון שלי דוהה שוב,לשחק עם המזלג,להעביר את האוכל בתנועות מעגליות ולבהות בירכיים בעצבות נוראית.

הבטחתי לעצמי שיום יבוא ואוכל שוב להעביר את היד במקום שהוא פשט ולהרגיש את העצם בולטת מתמיד.

שהחורף יחזור וילטף אותי בשלג זך ומתוק,

אשב על החלון בשיער מרושל וסוודר גדול שבתוכו אחביא עצמותיי החירוורות.

לבנתיים אני רצה בתוך השמש הגדולה והשורפת,מסובבת את הרגליים על אותם מכשירים כההים ומתנשפת,

זעתי נופלת לאט על הכפתיים ומשם לצלול למים קפואים,עוצרת את הנשימה.

מחר אני אחייך.