שנה ראשונה לתואר, סמסטר ב.
בת 21, ביסית בארון, רווקה להחריד.
אני אומרת לעצמי בלב שאני אצא מהארון כשאני אצא מהבית ואז אני לא אצטרך להיות בקו האש עם ההורים שלי.
לאחרונה התחלתי יותר להסתדר איתם אבל כל דבר קטן יכול לערער על היחסים בינינו, ולצאת מהארון זה לא דבר קטן.
אני גם לא רוצה לתת לאחותי את הסיפוק שהיא צדקה כל הזמן הזה.
אז פה נשאלת השאלה, איך אני מקיימת זוגיות, היפוטטית כמובן, אם אני לא יכולה להיות נאמנה למי שאני ולמי שאני רוצה להיות איתו/איתה?
נניח והרגשות הדדיים. בנים אני אביא להורים, בנות אני אחביא מתחת למיטה? איך אני יכולה להעיז להכניס מישהו נוסף לארון הזה, זה אנוכי ולא הוגן.
אז מה? עד סוף התואר אני אשאר בתולה רווקה בארון???
אין לי מושג איך חברים שלי עושים את זה.
זה כל כך נורא לרצות קשר רגשי ומצע של ידידות בשביל שאוכל להרגיש פתוחה מספיק כדי לקיים יחסי מין??
אני מרגישה כאילו מגיל מסוים זה כבר ממש מביך להודות בזה שאפילו לא התנשקתי. יש גבול לכמה אפשר להאשים את הארון.
חברות מהלימודים מתחילות להתארס. אז נכון הן מבוגרות ממני בכמה שנים טובות אבל כשסיפרתי את זה לאמא שלי היא שאלה אותי מתי יגיע תורי.
אמרתי לה שאני לא יודעת אם בכלל. היא כמעט ירקה עליי את התה שלה "את לא רוצה להתחתן?? מה את משוגעת?" ושמעתי איך היא ממשיכה לעצמה בראש את המשפט "מה את לסבית??" למרות שאין היגיון בהמשכיות הזו, אני חוזרת לאותו רגע נורא בגיל 16 שבו היא פלטה עליי את השאלה הזו בקריאה איומה ונעלבת כאילו שרפתי את החתול של השכנים.
למה זה כל כך נורא? מה מפחיד אותם? מה מפחיד אותי??
ולמה זה עניינו של מישהו מלבדי???
כינוי:
Naty_Chan
בבלוג זה
בכל הבלוגים
