הספירה לאחור - עד לאופטימיות.

הדברים משתפרים. נהפכים יותר ויותר טובים. המחשבות הרעות נמחקות.

המחק כבר מתרחק מידי, אני מוכנה לכתוב את כל מה שעולה בראשי. אין יותר מחיקות, שקרים, סודות או דברים שליליים.

העתיד כאן. והוא יישאר.

אז מה אם אני לא כמו כולם, בדרך המוסתרת? אז מה אם אני לא הולכת עם הזרם, מתעקשת לעצור, לנשום - ואז מפספסת את התחנה שבה אני צריכה להמשיך? אז מה? זה לא כאילו כולם צריכים להיות אותו הדבר. זה פשוט לא ככה. וזה גם לא צריך להיות ככה. אני עצמי. איך שבא לי. מתי שבא לי.

Words that I can't say

Faces that I'm so used to

And if that will go, I will feel alone

Keep me next to you

You are the piece of light that I always needed

Don't go

Or else I'll need to cry. And I don't want to cry

Just Give Me More

וכל מה שאני אעשה, אני לא אצליח לשכוח אותו.

אין לי אפילו תמונות שלו. וכל פעם אני מוצאת את עצמי מחפשת.

אבל אין לי. אז אין לי איך לשרוף כלום, לזרוק כלום.

אין לי איך לשכוח ממנו. הוא רודף אותי, בכל מקום.

בנות, תודה.

תודה על הכל. תודה שאתן  תמיד שם לעזור לי ולכתוב לי מילה טובה. וגם אם מרחוק.

תודה שאתן ממשיכות לכתוב לי, כולכן, כל פעם אני מקבלת כ"כ הרבה מכתבים. עם מילים יפות.

אני באמת מעריכה את זה. 3>

עריכה - ה-16 בדצמבר, 17:14

כן, אני אספר לך משהו.

אני חושבת שתבין.

כשאני אומר את המשהו הזה -

אני רוצה להחזיק את ידך.

הו, בבקשה, תגיד לי,

כל מה שאי פעם רציתי שתגיד.

ובבקשה, תגיד לי מה שתמיד רציתי.

ועכשיו, בינתיים, רק להחזיק ידיים.

וכשהמגע הזה מגיע,

האושר שבפנים.

זאת הרגשה שכזאת, שאני פשוט לא יכולה להסתיר.

כן, אתה - הבנת את זה.

או לפחות ככה אני מקווה.

. . . . . . . . . . . . . . . . . . . .

זה לא יהיה ארוך,

או אולי בכלל לא,

עד שאני אשתייך לך.

כל לילה, כשהשמחות כבר באות מבחוץ.

והנה אני, חושבת, מתעצבת וחוזרת.

תאמין לי, זה לא ייקח הרבה זמן,

עד שהדבר הזה יקרה.

זה יהיה טוב, כמו שזה אמור להיות.

אתה בא הביתה, לזרועותיי.

הדמעות שמצטברות בעין הכחולה,

שאני רק רוצה לבוא ולנגב עם ידי.

כל יום.

אנחנו נהיה שמחים, אני פשוט יודעת את זה.

עכשיו אני יודעת, שאתה כבר לא תעזוב אותי.