זה ללא ספק היה הפסח הכי מעייף, מתיש ושוחק שהיה אי פעם. אני למעשה, מרגישה עצמי כאילו אני בכבודי ובעצמי יצאתי ממצריים וזה בלי לעבור במדבר. חבל שאני לא יכולה לשלוח מרגלים לשבוע הבא שיבדקו אם הילדים באמת הולכים לבית הספר, או לארגן לעצמי מצביע שיתקע בשופר ליד הכיור והכלים יכנעו סוף סוף. הערב העגל ואחרי שהוא נפל אתמול ושבר את האוזן אני כל הזמן בפאניקה שמישהו יפיל אותו. כל הזמן חושבת - חיזקתי מספיק? הוא לא יתפרק? וזו מחשבה מאוד מגוחכת כי עוד כמה שעות יעלו את החמוד על המוקד. יש עוד ארבעה עמודים בחוברת עבודה של פרייה ואין לי ספק שאין לי סיכוי לשכנע אותה להתנתק מבוב ספוג שלא למטרות בילוי. בכל אופן זה מה שבעיקר עובר לי בראש כשאני מנקה אחרי הכלב האווילי שלי שלמרות הכל עדיין ממשיך להשתין בבית ולחרבן. אני חייבת שבוע חופש. בסקוטלנד. יש לי איזה קטע עם סקוטלנד. שבוע חופש בלי ילדים, בלי כלים, בלי כלבים ובלי דגים. אם אני אפגוש דגים בחופש, כדאי מאוד שהם יהיו מטוגנים, מגולגלים בעיתון ועם מנה הגונה של צ'יפס בצד.