רשימות חיסול

יש לי שלושה: פרייה בת רבע לתשע, אריק בן חמש ואנגוס בן שנה וחודש. כפרות עליהם וחמשה גם. וזה מאבק תמידי לא רק לשרוד את המציאות הכלכלית, לעבור את בלאגן היום יום ולהגיע אל קו הסיום היומי - אלא גם לגדל אותם להיות אנשים מאושרים, עצמאיים, טובים ומצליחים. אנחנו כל הזמן, כהורים עסוקים בכיוונון עדין, מנסים לראות את כל התמונה ולא מורידים את היד מהדופק. לפעמים המסרים שאנחנו מוסרים לילדים שלנו גורמים לאנשים אחרים להרים גבה. וזה בסדר, הבלוז ואני - אנחנו לא שגרתיים - אבל אני רוצה להסביר לכם את הרציונל ואולי תאמצו חלק מהלא שיגרתי שלנו.

הניצחון לא חשוב - מה שחשוב זה להנות מהלחימה.

זה נשמע קצת מילטנטי, אבל אני עומדת מאחורי בחירת המילים שלי. החיים הם שדה קרב, אנחנו נלחמים לגמור את החודש, נלחמים להגיע בזמן בבוקר להסעות, נלחמים להספיק לגמור שיעורי בית בזמן, נלחמים בשביל לקבל את התנאים שמגיעים לנו מול מפלצות בירוקרטיה ומציאות קשה, נלחמים כל הזמן בכל החזיתות. יש שיגידו לכם שאיזה גורו אמר לכם שבחיים לא צריך להילחם אלא לזרום - אבל זה שקר גס. גם אנשים זורמים נלחמים - הם פשוט עושים את זה פחות ביעילות. אז תשאלו - ככה זה? כל החיים מלחמה? כן. מלחמה. קרב אינסופי שבסופו יש רק ניצחונות קטנים ואף אחד לא מנצח במלחמה הזו כי בסוף כולם מתים. חרא, אבל ככה זה. אז מה עושים? או! ביום הראשון של כיתה א' פרייה באה עם אור בעיניים. איך היה? שאלתי אותה. "היה קשה מאוד! אבל גם כיף גדול!" אמרה הפיצפונית. זו תמצית הרעיון. צריך להנות מהקרב. צריך לגשת לחיים ולהגיד - אולי היום אני לא אנצח, אבל לפחות אני אלחם כמו אריה. תחשבו כמה חיובי יש בהחלטה הזו: למשל שלהנות מהעבודה ולהיות טוב בה זה יותר חשוב מלהיות עשירים או בעלי כוח.  שלחיות בבית שמח זה יותר חשוב מלחיות בבית מצוחצח ומעוצב. ורק תחשבו מה שזה יעשה לכדורגל שלנו. אגב, לכל מי שמודאג: אנשים שטובים ונהנים ממה שהם עושים - גם בדרך כלל מנצחים בסוף - כי הלב שלהם במקום הנכון. 

אנשים מושלמים הם מעצבנים ומסכנים.

כן, בטח אמרתם לילדים שלכם שאף אחד לא מושלם ושאתם אוהבים אותם כמו שהם - אבל זה לא מספיק חבר'ה. הרי זה רק קצה הקרחון. האמת היא שכשאנחנו מתאהבים - באמת מתאהבים -אנחנו מתאהבים באסופה של פגמים קטנים מעוררי חיבה. אנחנו אוהבים בגלל הפגמים ולא למרות הפגמים - וכל מי שאומר לכם אחרת, לא אוהב אתכם באמת אלא מנסה לשנות אתכם. עכשיו תחשבו על מישהו מושלם - באמת מושלם - נראה נהדר, אף פעם לא טועה, הכי מוצלח במה שהוא עושה, תמיד אומר את הדבר הנכון, אף פעם לא מאבד שליטה... נכון שאתם רוצים להוריד לו איזו כאפה? אני קצת מרחמת על כאלה - כי אני יודעת ששום דבר לא מגיע בלי תג מחיר. כי לכל אחד יש סודות וכי בסוף כולם מאבדים שליטה. וכמה שאתה יותר מהודק בנסיון להיות מושלם - ככה הפיצוץ בסוף יהיה יותר קטלני. ותחשבו על זה: למי יותר קשה להודות בטעויות ולבקש סליחה: למי שעסוק בלא לטעות לעולם - או במי שיודע שלטעות זה אנושי? אז תסתכלו על הילדים שלכם - הם לא מושלמים, אבל הם הכי נהדרים בעולם ואתם - גם אתם לא ההורים הכי מושלמים - וטוב, כמה טוב שכך. תסלחו לעצמכם ולהם כי אם הייתם מושלמים היה הרבה יותר קשה לאהוב אתכם.

להיות מפורסם זה חרא צרוף

באמת - אין פרטיות, החיים הופכים לנחלת הכלל ופתאום כל העולם לא רק מכיר ואוהב אותך (נגיד ש) אלא גם שונא אותך, שופט אותך, בוחן אותך, מבקר אותך וכו'. בשביל מה זה טוב? מה איכפת לי מה פלונית מעפולה או אלמוני מדימונה חושב עליי? לכו - תעשו משהו משמעותי עם החיים שלכם. תבחרו במקצוע שאתם אוהבים, תבלו עם החברים שלכם. בסופו של דבר בעיניי המשפחה אתם סלבריטאים וכוכבי על - וזה מה שחשוב. 

אנשים משכילים הם יותר מאושרים.

כבר אמרתם להם שידע זה כוח, אבל ידע זה גם אושר. באמת. אנשים משכילים פונים פחות לאלימות, הם מוצאים פתרונות יותר בקלות לבעיות שלהם, הם מצליחים יותר כבעלי מקצוע- כי העבודה שלהם מושכלת יותר והם יכולים להעניק יותר לילדים שלהם. הם נהנים יותר מסרטים ונהנים יותר מספרים. אולי ההגדה שלכם לאושר היא חיי בטלה ריקים מתוכן - אבל אנשים שחיים חיי בטלה ריקים מתוכן הם לא מאושרים. לא באמת. הם רק עסוקים בליצור רושם שהם מאושרים. אבל מתחת לפני השטח תמיד תהייה קיימת הריקנות ומהר מאוד תנסו למלא אותה. העניין היא שללא השכלה תמלאו אתה בדברים הלא נכונים. ודי לחכימה...

אז אני הולכת עכשיו לעוד יום לא מושלם, של מילחמות גדולות וניצחונות קטנים, באנונימויות מושכלת...