כך כתב בטורו האחרון חובש הכיפה חנוך דאום:

    "...והמשועממים, הו המשועממים. אותם אברכים, אותם בחורי ישיבה, אותם חרדים משולי השוליים שלא הולכים לצבא ולא הולכים לעבודה ולא חווים בחייהם שום דבר שיאתגר את היכולות שלהם באמת, אלה שמצטבר בהם זעם, ומצטברת בהם תשוקה, ומצטבר אצלם תסכול גדול מהשעות הרבות והעקרות...  אלה שמגיבים באלימות קשה ובוולגריות מול השוטרים, בקללות ובמכות ובגידופים ובהתנהגות שאין לה ולאלוהים דבר וחצי דבר, וכל ההתנהגות הזו, האנטי-יהודית, מתחילה בזעקות "השם הוא האלוהים" אבל נגמרת באופן הרחוק ביותר מ"דרכיה דרכי נעם"..."

וגם חובש הכיפה חגי סגל לא נשאר אדיש לנושא:

"...פסיקתו הטרייה (של בג"ץ) בעניין הבטחת ההכנסה שלהם (של החרדים) היא פסיקה צודקת... בני ברק לא יכולה לחיות לעד על חשבון הזולת. אם היא מבקשת להקדיש את כל עיתותיה לתורה, עליה למצוא מימון פרטי לאורח החיים הזה. אין אפשרות מוסרית לכפות אותו על קופת הציבור, ועד כמה שזה יישמע מוזר, אין גם חובה הלכתית כזאת. ההפך.

כי התורה שלנו לא מעוניינת בלימוד שאין עימו מעשה. התופעה של קהילה יהודית עצומה, שאינה עובדת, רק לומדת, היא חידוש בעייתי של ימינו. עד לפני שניים-שלושה דורות נהגו תלמידי חכמים להתפרנס ממשהו בהגיעם לפרקם. רובם המכריע לא ישב יומם ולילה בית המדרש, אלא הגיע לשם רק אחרי מילוי חובת הפרנסה שלו למשפחתו.

בספר ההלכתי המכונן "ארבעה טורים", אשר חובר במאה ה-14 בידי רבי יעקב בן אשר, כתוב ש"תלמיד חכם שתורתו אמנותו קובע עתים לתורתו ואינו מבטל לימודו אלא בשביל מזונותיו, כי אי אפשר לאדם בלא מזונות" (חושן משפט, הלכות חובל בחברו). הרמב"ם כתב דברים דומים בלשון נחרצת יותר, ובאפן אישי התעקש לא לחיות מקצבת ביטוח לאומי.  הייתה לו קליניקה בקהיר. רק בערב נשאר לו זמן להשיב על שאלות הלכתיות.

כמובן, במדינת היהודים מותר לצפות מהשלטונות לתמיכה תקציבית בלימודי יהדות... אבל אי אפשר לדרוש מהשלטונות תמיכה נצחית בתלמידי חכמים בתורתם פרנסתם. יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, אמרו חכמינו ז"ל והלכו בבוקר לעבודה."