ושוב חנוך דאום מעלה טיעונים נכונים בנוגע לעסקת שבויים: "חזרתם של המחבלים לשטחים מסכנת את ישראל? צר לי לאכזב אתכם, אבל לא צפוי מחסור במחבלים לחמאס גם אם איש מהאסירים שיושבים בכלא הישראלי לא ישוחרר לעולם... גל חדש של טרור? הסיבה היחידה שאין מחבלים מתאבדים בשטח ישראל היא שישראל יצאה למבצע חומת מגן ובנתה את גדר ההפרדה...

גם ירי הקסאמים נפסק בגלל מבצע עופרת יצוקה, ולא בגלל שום דבר אחר. כאשר ישראל תרפה מהחמאס, הם יתקפו אותה – עם האסירים שישתחררו ובלעדיהם".

גם סימה קדמון כתבה השבוע דברי טעם בנושא: "מי שלא השכיל לשחרר שבוי שנמצא בעזה כבר שלוש שנים, מי שלא הצליח במבצע כמו עופרת יצוקה להחזיר אותו הביתה – שישלם את המחיר.

הציבור היה אולי מקבל סיום טרגי כמו במקרה של נחשון וקסמן. אף אחד לא היה טוען אז שהפקירו חייל, שאין ערך לחייו של שבוי. אבל הרבה יותר קשה לקבל את זה שהמוסד, שיודע להגיע לכל מקום במזרח התיכון לא מוצא חייל שנמצא קילומטרים ספורים מאשקלון. הציבור הישראלי לא מקבל את זה שהמדינה לא עשתה את כל מה שהיא צריכה לעשות למען חייל שלה. והמחיר הכבד לשחרור שליט זה העונש הראוי למדינה שהתרשלה בתפקידה."

הטיעון המוסרי- רוצחי עמנו צריכים להיענש על הפשעים שלהם- נכון ולא נכון. מצד אחד, נכון, האסירים שחמאס דורש אלה באמת מחבלים כבדים ביותר, עם "דם עד האוזניים", כמו שנאמר. אלה לא ילדים שזרקו אבנים. אלה רוצחים שאחראים על הפיגועים הגדולים ביותר, שאחראים למותם של מאות יהודים. הבעיה היא, שכשנוח לנו, אנחנו אומרים "הכול מותר כי זה מלחמה", כשנוח לנו, פתאום אנחנו מדינת חוק. הרי בהתנהלות שלנו בשטחים אנחנו מרשים לעצמנו כמעט הכול- אנחנו משפילים אותם, מכים אותם, מפשיטים אותם באמצע הכביש, לא נותנים להם לצאת מהכפרים שלהם, פורצים להם לבתים באמצע הלילה. בקיצור, מפרים את זכויות האדם שלהם על ימין ועל שמאל. מפעם לפעם גם מפילים עליהם איזה פצצה מהאוויר. והכול מוצדק- זה הרי מלחמה, לא? במלחמה צריך לנצח. אז אם זה באמת מלחמה, המחבלים הם לא פושעים. הם לוחמים של הצד השני. אז כשאנחנו עוצרים אותם, הם לא אסירים אלא שבויים. ושבויים, בהגדרתם, לא עומדים למשפט אלא יושבים בשבי שלהם עד לעסקת שבויים. גם שליט הוא שבוי. כמו שהמחבלים שיושבים בכלא הם לוחמים שלהם שנפלו בשבי, כך שליט הוא לוחם שלנו שנפל בשבי. הלוואי והיינו משחררים אותו בפעולה צבאית. אבל כנראה שאו שהממשלה פחדנית מדי, או שבאמת אין מודיעין. אז זה המצב- אין ברירה. צריך לשחרר את השבויים שלהם בתמורה לשבוי שלנו. אגב, אם זה היה תלוי בי, הייתי מחסל את כל האסירים המשוחררים בטיל מהאוויר ברגע שהיינו מקבלים לידינו את גלעד. הבעיה היא, שאני לא יודע עד כמה זה ריאלי, והרי ברור שגם אם זה אפשרי ממשלת הפחדנים בחיים לא תעשה את זה.

הטיעון הביטחוני- שחרור מחבלים יעודד חטיפות- אז ככה. זה לא תפקידה של הממשלה למנוע חטיפות. זה תפקידו של הצבא. הצבא פישל, אז אנחנו צריכים לשלם את המחיר. אני רוצה להאמין שלצבא יש את כל האמצעים למנוע את החטיפה הבאה. חנוך דאום התייחס יפה לסוגיה הזאת: "כל מה שניתן לעשות מולם ניתן לעשות עד הרגע שבו נחטף חייל. צריך להיזהר לא     להיחטף, ולהפעיל הרבה מאוד כוח, שיגרום לאנשיהם להיות כל הזמן במנוסה ובמגננה, בלי     יכולת להתארגן לפעילות פוזיטיבית ואפקטיבית נגד ישראל. אבל מרגע שחייל נחטף, יש  להיכנע לדרישות המחבלים ולהחזיר את הבנים הביתה... על טעויות משלמים, ולעתים משלמים ביוקר. לא רוצים לשלם בעתיד? היו זהירים יותר, או לחלופין, דאגו שהמודיעין יהיה יותר יצירתי ומוצלח... זה לא תענוג גדול, אבל צריך לומר זאת: על ישראל להיות פראיירית... על ישראל לשחרר מחבלים עם דם על הידיים. לשחרר רוצחים."

הטיעון הביטחוני II- המחבלים שישוחררו יחזרו לטרור- נו באמת. מכל הטיעונים, זה הכי פחות משכנע. ביהודה ושומרון מסתובבים להם מאות חמושים, סביר להניח שברצועת עזה יש אלפים. יש להם גם טילים נגד טנקים וגראדים שמגיעים צפונה מאשקלון. האם שחרור של כמה מאות מחבלים זה מה שישנה את מאזן הכוחות בינינו לפלסטינים?

אז כן, צריך לעשות את זה. צריך לחרוק שיניים ולשחרר את החארות האלה. כי יש לנו מחויבות כלפי הלוחמים שלנו. שליט לא נחטף כי הוא טייל ברצועת עזה להנאתו. הוא נחטף כי שלחנו אותו לשם, וחובתנו לשחרר אותו. לא במקרה ניסחתי את הכותרת "נגד שחרור שליט" ולא "נגד עסקת שבויים". כי הרי ברור כשמש, שמי שמתנגד לעסקת שבויים תומך בהפקרתו של הבחור האומלל הזה לחיי גיהינום בשבי עד שלפלסטינים ימאס להאכיל אותו.

אם ישאלו אזרח בישראל, או בכל מדינה דמוקרטית, מי שולט במדינה, סביר להניח שהאזרח ישיב שהממשלה והפרלמנט. האומנם? תיאורטית- כן, אנחנו בוחרים פרלמנט, ובעקיפין גם את הממשלה, ושני גופים אלה מקבלים את ההחלטות במדינה. אך האם הם, הח"כים והשרים, מקבלים את ההחלטות שלהם עפ"י שיקולים מקצועיים של טובת הציבור גרידא? לא נראה לי שיש אזרח אחד שיגיד שכן. האמת היא, שלפי התנהלות ממשלות ישראל, הכנסת ואפילו בתי המשפט, נראה שיש בלבית אחר במדינה: התקשורת.

בשביל מי שקורא חדשות מדי פעם, קשה לפספס את העובדה שהפוליטיקאים חושבים לא מעט איך הם יוצגו בתקשורת לפני שהם אומרים או עושים משהו. לא קשה לשים לב, שהם מתחנפים לתקשורת, עוקבים בעניין רב אחרי המסרים שהיא מעבירה ודואגים לבטא הסכמה עם אותם מסרים. מאוד חשוב להם להצטלם עם מדונה, להופיע בעצרת הזדהות עם ההומואים ולנאום בטקס לזכר השואה. אגב, זה לא אומר שהם באמת יפעלו בהתאם לאמירות שלהם. הרי ברור לכל מי שעיניו בראשו, שההתבטאויות מייצרות כותרות הרבה יותר טוב ממעשים. העובדה שביבי, למשל, נפנף בהתרגשות במפה של אוושוויץ בעצרת האו"ם, לא סותרת כמובן את העובדה שבתור שר האוצר בזמנו הוא קיצץ את קצבאות הזקנה ובכך פגע בניצולי השואה. אבל למי איכפת ממעשים? התבטאויות הן אלה שמצטלמות.

די, מספיק עם הציניות. פעם, כשלא הייתה תקשורת, החיים של הפוליטיקאים היו הרבה יותר קלים. אפשר היה לקחת שוחד, לגנוב כסף, לצאת למלחמות מיותרות ולהזניח את הבעיות האמיתיות. לא עוד. לא סתם אומרים שהתקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. הפוליטיקאים כבר לא יכולים לעשות מה שהם רוצים כשכל פלוץ שהם תוקעים נבחן בזכוכית מגדלת. אז נכון, התקשורת עושה עבודת קודש, בכך שהיא מדווחת על פוליטיקאים סורחים למעסיק שלהם- העם.

לתקשורת, אם כן, יש כוח עצום. ביכולתה להמליך מלכים או לתלות אותם בכיכר, לרומם מנהיגים ואח"כ לרסק אותם. לתקשורת היה חלק לא מבוטל בנפילותיהם של נתניהו, ברק וכמובן אולמרט, ולחלופין- בדימויו הטהור והנערץ של רבין. כמו שההיסטוריה נכתבת ע"י מי שכותב אותה (נושא מרתק בפני עצמו), כך גם החדשות. הפוליטיקאים יודעים את זה, לכן הם נזהרים, הם מתאמצים מאוד להתחבב על התקשורת.

השאלה היא מה התקשורת עושה עם כל הכוח העצום הזה. התקשורת משתמשת בכוחה בשביל להעלות על סדר היום נושאים חשובים. למשל גלעד שליט. רק בזכות התקשורת הנושא הזה לא יורד מסדר היום. נכון שהוא עדיין לא איתנו, אבל אלמלא התקשורת, מנהיגי המדינה מזמן היו שוכחים שהוא קיים ולא היה מתקיים שום מו"מ בנושא.

אבל התקשורת גם מנצלת את כוחה כדי לעשות משפטי שדה לחשודים. בחיאת ראבכ, זה יעזור עכשיו לאולמרט או לקצב אם הם פתאום יזוכו? מישהו יאמין להם? מישהו יהיה מוכן לקבל אותם חזרה? ולמה היה צריך לעשות את הלינץ' התקשורתי הזה על רמון? כאשר אדם מורשע בעבירות מין, שעה שיש תמונות שמראות שהמתלוננת חיבקה את החשוד, השעינה את ראשה על כתפו וכרכה זרועותיה סביב כרסו אחרי שהוא לכאורה תקף אותה- חבר'ה, משהו פה מסריח. ההרשעה של רמון, כמו הרשעות אחרות בעבירות מין, היא מס לתקשורת שהתלבשה על הנושא הזה ורוצה דם. לא איכפת לי מרמון, וגם לא משום פוליטיקאי אחר. מה שמפריע לי זה התופעה. מפריע לי שהגענו למצב שזה מסוכן להיכנס למיטה עם בחורה או אפילו להתחיל עם בחורה, כי מי יודע אם היא פתאום תרצה לעשות כסף קל ופשוט תתלונן על תקיפה מינית? מפריע לי שהגענו למצב שנשיקה יכולה להיחשב לפשע. אז כן, גם השופטים משוחדים- גם להם חשוב מאוד להצטלם טוב.

ההשתתפות של הפוליטיקאים בעצרת ההומואים והבעת ההזדהות שלהם היו אחד האירועים היותר מגוחכים בזמן האחרון. מה קרה? פרס התייאש מרעיונות השלום שלו, אז הוא החליט להצטרף למאבק ההומואים במקום זה? ביבי פתאום שכח שהוא חבר של ש"ס, והפך לתומך נלהב של "הקהילה הגאה"? ושלא יבלבלו בביצים שזאת הייתה עצרת נגד אלימות. עצרת שבה מונפים הדגל בעל שבעת הפסים ושלטים נושאי סיסמאות כגון "ממשיכים בגאווה"- זו אינה עצרת נגד אלימות. אז מה קרה שלפוליטיקאים היו כ"כ חשוב להביע הזדהות? תשובה: כי לתקשורת זה היה מספיק חשוב בשביל לדחות את השידור של אחד נגד מאה בשביל לשדר בשידור חי את העצרת הזאת. האם מישהו מעלה על דעתו שכל תומכי "הקהילה הגאה" הנלהבים היו טורחים להגיע לעצרת אם היא לא הייתה מסוקרת בהרחבה ע" התקשורת? אם התקשורת הייתה לוחצת עוד קצת, הכנסת עוד הייתה ממציאה יום זיכרון ממלכתי לזכר הפיגוע במועדון ההומואים.

"I did it for my god" אמר הרוצח יעקב טייטל למצלמות. ומי זה בדיוק "your god", מר טייטל? אני שואל, כי בגלל חתיכת הבד שיש לך על הראש, אנשים עוד עלולים בטעות לחשוב שה"god" שלך זה אלוהי ישראל.

נכון שחילול ה' ע"י עשיית מעשים מתועבים בשמה של התורה - מעשים שלא רק שהתורה לא מעודדת, אלא שהיא אוסרת אותם - מזמן הפך לשגרה בישראל- השתמטות מהצבא, השתמטות מעבודה, עקירת עצי זית, שחיתויות, לקיחת שוחד, זריקת אבנים, הבערת פחי זבל בשבת... אבל רצח?! בשמה של התורה שאומרת במפורש "לא תרצח"?! זה כבר ממש מוגזם. רצח של נהג מונית אקראי ושל רועה צאן אקראי זה רצונו של האל?! מר טייטל, מילא היית אומר "אני שונא ערבים ועשיתי את מה שעשיתי כנקמה"- את זה אני יכול להבין. אבל למה אתה מערב פה את אלוהים? ואיך לעזאזל תצדיק את ניסיונותיך לרצוח גם יהודים? רצח של יהודים בידי יהודים זה מה שהתורה רוצה? ואתה עברת לא רק על על "לא תרצח", שזה חטא שהוא בגדר "ייהרג ובל יעבור". על "ואהבת לרעך כמוך" שמעת? אתה בכלל טרחת מתישהו לעיין בתורה הזאת, שאתה מתיימר לפעול בשמה? והחוצפן הזה עוד מעז להגיד "I did it for my god".

נכון שכל אדם הוא אדם, וכל רצח הוא רצח, אבל במקרה המשפחה באריאל שטייטל ניסה לרצוח היא גם משפחה יהודית וציונית. טייטל ידע שהם חוגגים את אותם חגים שהוא חוגג, והסווה את המטען במשלוח מנות שהניח בפתח ביתם בפורים. והרי מה יותר קל מלפגוע באנשים שהם כמוך, שאתה מכיר את מנהגיהם, ולכן גם את נקודות התורפה שלהם? בשיא הציניות הוא ניצל את תמימותו של הנער, שיחשוב שזה משלוח מנות ויפתח אותו. "משלוח המנות" הזה עלה לאותו נער בכאבי תופת, כוויות בחזה, סדרה אינסופית של ניתוחים ובקריירת הכדורסל שלו. ונשאלת השאלה: "למה?!". לא פעיל פוליטי, לא מטיף דתי, סתם נער שרצה להיות שחקן כדורסל. למה זה מגיע לו? למה היה צריך להרוס לו את החיים? והבן זונה עוד מחייך בבית המשפט ואומר שהוא שלם עם המעשה שלו.

אני מקווה שהעוכר ישראל הזה יירקב בכלא עד סוף חייו ביחד עם עבודת האלילים שלו.

ועוד דבר קטן: המוסלמים דוגלים ברצח לשם רצח. לא אנחנו. אצלנו, היהודים, אין מקום לחלאות כמו טייטל. לכן אני מציע שטייטל ירצה את העונש שלו בכלא ביטחוני, ביחד עם מחבלים, שונאי ישראל ושונאי אדם. איתם הוא בוודאי ימצא שפה משותפת.