לאחרונה התבשרנו שממשלת ישראל הודיעה שהיא מסירה את הסגר מרצועת עזה, אחרי שבמשך תקופה ממושכת היא הכחישה שבכלל יש סגר. אני לא אכנס לשאלה האם סגירת הגבול עם רצועת עזה נכנסת להגדרה של סגר, והאם מלכתחילה זה היה מהלך ראוי או לא. אני רוצה להתמקד בשאלה יותר עקרונית- איך זה יכול להיות שממשלת ישראל טוענת במשך מעל לשנה שסגירת הגבול עם רצועת עזה מוצדקת ונחוצה מבחינה ביטחונית, ואז, בעיתוי "מקרי" בהחלט, בעקבות משט המחאה, הממשלה מתקפלת ופותחת את הגבול??? הרי אם הסגר באמת נחוץ מבחינה ביטחונית, זה אומר שממשלת ישראל בעצם מפקירה את הביטחון שלנו למען מלה טובה בתקשורת העולמית. ואם הסגר לא נחוץ מבחינה ביטחונית, למה הוא הוטל מלכתחילה?!

האמת, את מי שעוקב אחרי ההתנהלות של מדינת ישראל מול אויביה בשנים האחרונות הסיפור הזה לא אמור להפתיע. כבר שנים שלמדינת ישראל אין דרך ואין מטרה, ואין מסר עקבי שהיא מעבירה לאויביה. כל יומיים מתחלפת ממשלה, ואפילו בתוך קדנציה של אותה ממשלה המדיניות משתנה בהתאם ללחץ המופעל. פעם אנחנו מגיבים לטרור בתוקפנות חסרת פרופורציה, פעם אנחנו לא מגיבים בכלל גם כשזה מתבקש. פעם אנחנו לא מוכנים לוותר על סנטימטר, פעם אנחנו מפנים חבלי ארץ שלמים בלי למצמץ. פעם אנחנו מוכנים לשחרר מחבלים, פעם אנחנו לא מוכנים. בשטחים אנחנו מתעללים באוכלוסייה אזרחית שרובה לא עשתה כלום, אבל דווקא מחבלים מורשעים שיושבים בבתי הכלא אנחנו מפנקים בהטבות שלא נשמע כמותן.

אחד הזיג-זגים הבולטים הוא בנושא החטיפות: פעם כשחוטפים לנו חיילים או אזרחים אנחנו מחלצים אותם בפעולה נועזת, פעם אחרת אנחנו כורעים על ארבע, נענים לכל דרישות המחבלים ואפילו משחררים מאות מחבלים בתמורה לגופות. ופעם בכלל אנחנו לא עושים כלום. קיים פער בלתי נסבל וזועק לשמים בין הטיפול של המדינה בחטיפת המטוס לאנטבה ובחטיפת נחשון וקסמן לבין הטיפול בחטיפות של רון ארד, גלעד שליט ושתי החטיפות בלבנון.

יש חוסר העקביות לא רק בין מדיניות של ממשלה אחת למדיניות של ממשלה אחרת, אלא אפילו במדיניות של אותה ממשלה! אותו שרון שאמר "דין נצרים כדין תל אביב" אמר זמן קצר אחרי זה שזה לא בסדר להחזיק מיליוני בני אדם תחת כיבוש והוביל בסוף את הנסיגה מרצועת עזה. אותו אולמרט ששחרר מחבלים בתמורה לגופות סרב לשחרר מחבלים בתמורה לחייל חי. אותו נתניהו שמדבר על שתי מדינות לשני עמים באותה נשימה אומר גם "יהודה ושומרון לא יהיו יודנריין". ואותו צה"ל שמתעלל בצורה ממוסדת במיליוני פלסטינים זורק לכלא חיילים זוטרים אחרי שהוא מרשיע אותם ב... התעללות בפלסטינים! אותו צה"ל שהתפאר בזה שהוא הפציץ קורס קצינים של חמאס נאלץ בסוף להודות שזה היה בסה"כ קורס פקחי חנייה. אותו צה"ל שהכחיש שימוש בפצצות זרחן גמגם בסוף סוג-של-הודאה. אותו צה"ל שמתפאר בזה שהוא "הכי מוסרי בעולם" פתאם משתין במכנסיים ברגע שהתקשורת מתערבת. אז וואלה, ככה המדינה נראית. אז מה הפלא שאותה ממשלה שטענה שאין מצור עכשיו פתאם מודה באשמה?

כך כתב בטורו האחרון חובש הכיפה חנוך דאום:

    "...והמשועממים, הו המשועממים. אותם אברכים, אותם בחורי ישיבה, אותם חרדים משולי השוליים שלא הולכים לצבא ולא הולכים לעבודה ולא חווים בחייהם שום דבר שיאתגר את היכולות שלהם באמת, אלה שמצטבר בהם זעם, ומצטברת בהם תשוקה, ומצטבר אצלם תסכול גדול מהשעות הרבות והעקרות...  אלה שמגיבים באלימות קשה ובוולגריות מול השוטרים, בקללות ובמכות ובגידופים ובהתנהגות שאין לה ולאלוהים דבר וחצי דבר, וכל ההתנהגות הזו, האנטי-יהודית, מתחילה בזעקות "השם הוא האלוהים" אבל נגמרת באופן הרחוק ביותר מ"דרכיה דרכי נעם"..."

וגם חובש הכיפה חגי סגל לא נשאר אדיש לנושא:

"...פסיקתו הטרייה (של בג"ץ) בעניין הבטחת ההכנסה שלהם (של החרדים) היא פסיקה צודקת... בני ברק לא יכולה לחיות לעד על חשבון הזולת. אם היא מבקשת להקדיש את כל עיתותיה לתורה, עליה למצוא מימון פרטי לאורח החיים הזה. אין אפשרות מוסרית לכפות אותו על קופת הציבור, ועד כמה שזה יישמע מוזר, אין גם חובה הלכתית כזאת. ההפך.

כי התורה שלנו לא מעוניינת בלימוד שאין עימו מעשה. התופעה של קהילה יהודית עצומה, שאינה עובדת, רק לומדת, היא חידוש בעייתי של ימינו. עד לפני שניים-שלושה דורות נהגו תלמידי חכמים להתפרנס ממשהו בהגיעם לפרקם. רובם המכריע לא ישב יומם ולילה בית המדרש, אלא הגיע לשם רק אחרי מילוי חובת הפרנסה שלו למשפחתו.

בספר ההלכתי המכונן "ארבעה טורים", אשר חובר במאה ה-14 בידי רבי יעקב בן אשר, כתוב ש"תלמיד חכם שתורתו אמנותו קובע עתים לתורתו ואינו מבטל לימודו אלא בשביל מזונותיו, כי אי אפשר לאדם בלא מזונות" (חושן משפט, הלכות חובל בחברו). הרמב"ם כתב דברים דומים בלשון נחרצת יותר, ובאפן אישי התעקש לא לחיות מקצבת ביטוח לאומי.  הייתה לו קליניקה בקהיר. רק בערב נשאר לו זמן להשיב על שאלות הלכתיות.

כמובן, במדינת היהודים מותר לצפות מהשלטונות לתמיכה תקציבית בלימודי יהדות... אבל אי אפשר לדרוש מהשלטונות תמיכה נצחית בתלמידי חכמים בתורתם פרנסתם. יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, אמרו חכמינו ז"ל והלכו בבוקר לעבודה."